הבעיה הגדולה של שי-לי שינדלר היא טיימינג. ב-2022, כשעדיין רק התאוששנו מהסגרים ומהבידודים של הקורונה, שודר ברשת 13 סרטה 'העשירים החדשים'. עבור אלפי אנשים שאיבדו הכנסות או נאלצו לסגור עסקים בשנתיים הללו, היה יותר פשוט לקחת את הפצעים המדממים שלהם ולקפוץ ראש לים המלח, רק לא לראות אותה מדברת על הקושי להתמודד עם הטייטל החדש שנחת עליה בעקבות האקזיטים של בעלה: מיליונרית.
עכשיו היא שוב חוזרת לפריים-טיים, ב'המטבח המנצח' של קשת 12, ואנחנו עדיין לא יכולים לסבול את זה. בכל זאת, כבר כמעט שנתיים שאנחנו רואים שורדי שבי שנאלצים לגייס כספים מהציבור כדי להשתקם ומילואימניקים עוזבים את משפחתם ועבודתם לסבב שלישי (או רביעי ואפילו חמישי). אנחנו דווקא כן מסוגלים לשמוע ולהתעלם מהעובדה שדוד דביר מספר איך הוא אמר לבנות שלו, כשהיו בכיתה ד', שלא כדאי להן להשקיע בריקוד כי אין להן את הגוף המתאים, או שהוא קובע כי שינדלר צריכה לעשות בוטוקס כי היא לא נראית לו טוב מספיק.
אנחנו גם מחליקים, פחות או יותר, את הרמיזה של רינה מצליח לעבר אורנה בנאי על כך שהיא אולי פעלה במכוון כשנכנסה להיריון מאהר'לה ברנע, מבלי לכל הפחות להתחשב בילד שנוצר. אבל כששינדלר מדברת על שחיקה בזוגיות - זהו, עד כאן. כשהיא מדברת על הרצון לא להיות 'אשתו של' של אלא לעמוד בזכות עצמה - זה כבר ממש גורם לנו לצעוק געוואלד.
בינינו, ככה שאף אחת לא תשמע, אם כל אישה אחרת עם עו"ש קצת יותר קטן ממדינה באפריקה הייתה אומרת את אותם דברים, כנראה היינו אומרות שהיא צודקת. אולי אפילו היינו מזדהות. אבל עם שינדלר אין לנו את היכולת הזאת.
היום כבר אף אחד לא מנסה לגרום לנו לחשוב שכסף זה לא הכל בחיים, או לנסות לשכנע אותנו שהוא לא יכול לקנות אהבה (או טיפולים לסרטן). בעולם של אילון מאסקים הוא נשאר הפנטזיה האולטימטיבית, ובתור הפנטזיה האולטימטיבית, הדבר האחרון שאנחנו צריכות לשמוע הוא שההגשמה שלה לא מנטרלת את הריקנות. ברור שעדיף להיות מתוסכלת ועשירה מאשר מתוסכלת וענייה, אבל אולי במקום לקנא בשינדלר עד כדי תיעוב, אפשר להסתכל עליה גם בקצת חמלה, ולהתנחם בעובדה שבאמת יש כזה דבר צרות של עשירה.
