ברקע שמעתי בומים. אחד בדקה, בממוצע. פה ושם הם היו חזקים במיוחד. ומול עיניי הם שרו וחגגו. "מה זה?" שאלתי את המקומיים. "אנחנו ליד הגבול", הם אמרו. המלחמה נמשכת. הבומים ה"רגילים" מגיעים מהטנקים. החזקים, וקצת מפחידים – מהפצצות אוויריות. אבל עוד נחזור לבומים.
ביום ראשון קיבלתי הזמנה מידידה שעובדת ביחסי ציבור. "עם ישראל חי", הייתה הכותרת המעודדת. ובהמשך: "אירוע הריסת הבניינים שנפגעו בעיר חולון במהלך מבצע 'עם כלביא'". האירוע, כך ההזמנה, "יתקיים במעמד שר הביטחון, ישראל כ"ץ; ראש העירייה, שי קינן; ודיירי הבניינים". המנחים: מגי טביבי, עופר פטרסבורג.
"זה אירוע של 'ארץ נהדרת'"? שאלתי את הידידה. לא. זה אמיתי. לא האמנתי. אתמול שמעתי בחדשות שהאירוע הסוריאליסטי הזה אכן התקיים. אין צורך בפרק מפולישוק. זו המציאות של ישראל 2025. היו שם דיירים שכנראה הבינו שהבדיחה, או סאטירה, על חשבונם. הם מחו על עצם קיום הטקס. כ"ץ ניצל את המעמד המדהים הזה, כדי להצהיר שאו-טו-טו, "שערי הגיהינום ייפתחו על עזה". זו הייתה הופעה חיה של סאטירה על סאטירה. וכי עד עכשיו היה גן עדן ברצועה? מה עוד אפשר להרוס שלא נהרס? אבל בשיא המפולת המדינית כ"ץ מוסיף עוד דברי רהב על "גיהינום".
זה לא היה האירוע היחידי אתמול. משום שלמזלי הטוב קיבלתי הזמנה לאירוע נוסף, "חנוכת רפת חלבלבן כיסופים". אין אף שר. אין חבר כנסת. היה דווקא ח"כ לשעבר, אבל הוא לא דיבר ולא הופיע ולא שמענו ממנו על שום גיהינום. זה היה אירוע של בנייה מחדש, על שם ראובן הייניק ז"ל, הרפתן המיתולוגי, שנהרג ברפת כיסופים ב-9 באוקטובר. הוא התעקש להישאר במקום שעדיין רחש פעילות חבלנית. חוליה שצצה משום מקום פתחה באש והרגה אותו. הרפת הפכה לתל חרבות. אבל אתמול היא נחנכה מחדש. גדולה יותר. מפוארת יותר. גם בזכות תרומה מקרן מיוחדת שהקימה חברת תנובה, בשיתוף גורמים נוספים. והם גאים כל כך על הרגעים האלה, שהם שוב ביחד, לפני השיבה שתיקח עוד לא מעט חודשים. יש מי שחוגג על הריסות עם הבטחות לעוד גיהינום. יש מי שחוגג שיקום והתחדשות. יש מי שעורך טקס לכבוד החורבן.
מאה בתים היו בקיבוץ כיסופים, שאחד מבניו הוא שלמה מנצור ז"ל, שנרצח בשבי. כולם נפגעו. שלושים נחרבו לחלוטין. הבינוי מחדש כבר התחיל. הבריכה כבר פועלת. ילדים משכשכים במים. ומזכיר הקיבוץ, ליאור כרמל, מספר על המון צעירים שרוצים להצטרף. בטקס עצמו, אולי זה מפתיע, לא נאמרה מילה אחת על פוליטיקה. ולא שאין סיבות. רק החטופים הוזכרו. אלה שעברו את התופת של 7 באוקטובר לא צריכים להזכיר גיהינום. הם כבר עברו אותו.
לעומת האירוע התמוה בחולון, האירוע בכיסופים היה רגע של שפיות. אפשר גם אחרת. מחורבן לתקומה ולתקווה. קצת מוזר, אבל דווקא שם צצה מחדש ישראל היפה. זה היה אירוע לזכרו של הרפתן האגדי. וזה היה בעיקר רגע של אופטימיות. עוד לא אבדה תקוותנו.
