הדירה? "היום אני גרה בקצה של נהריה, צמוד לאכזיב. זו שכונה חדשה שצמודה לחוף החדש של מוש שנפתח פה. העבודה מספקת לי מגורים אז אין תלונות".
מאיפה את? "גדלתי במושב ליד טבריה, גבעת אבני. קצת לפני שהתגייסתי אמא עזבה את המושב ועברה לטבריה. כשהשתחררתי מהצבא בגיל 20 קיבלתי החלטה ללכת הכי רחוק שאפשר. לקחתי מזוודה ונחַתי באילת בלי להכיר אף אחד".
הכי רחוק? "הרגשתי שאני צריכה משהו חדש, מקום שאנשים לא מכירים אותי ואני לא מכירה אף אחד. בצפון היה לי הרבה פיתויים שהיו נגישים. הייתי בעולם של מסיבות טבע וסמים מגיל צעיר. כשהשתחררתי ידעתי שאם אני נשארת בצפון אני אלך למקומות לא טובים. בשיחת טלפון אני יכולה להשיג מה שאני רוצה ולא רציתי להיגרר לתוך העולם הזה, אלא לתת לעצמי רגע הזדמנות לעשות משהו אחר. להיות משי אחרת והחלטתי ללכת הכי רחוק ממה שאני מכירה. ניתקתי את כל הקשרים והחברויות שהיו לי וירדתי לאילת".
אילת? "התכנון היה להגיע לעיר, לעבוד שנה קשה כדי לחסוך כסף ולטוס לטיול הגדול של אחרי הצבא. בסופו של דבר גרתי באילת 7 שנים. אני זוכרת שהגעתי עם המזוודה הקטנה שלי והלכתי לחוף. בלי מקום לגור. ישבתי בים ומשם התגלגלתי. הכרתי אנשים שאירחו אותי במשך חודש ואז מצאתי עבודה והשכרתי דירה עם שותפים. הכל התגלגל מאוד מהר. פתאום אנשים שאתה מכיר חודש הופכים למשפחה שלך. המקום שהגעתי אליו היה החוף של מוש, שם הסתובבתי. לא באמת עבדתי בחוף אבל כל מי שהיו סביבי, השותפים שגרו איתי - כולם עבדו שם אז תמיד הייתי חלק מהחוף בלי באמת לעבוד שם. בסוף אילת זה קיבוץ גלויות. רוב האנשים שם לא באמת אילתים. זה מקום בריחה למי שרוצה רגע משהו אחר ורחוק מכל מה שמכירים".
עבודה? "התחלתי כברמנית. היו המון פיתויים כי אילת זו עיר הפיתויים אבל הייתי בסטייט אוף מיינד שאני לא נותנת לזה מקום ולא נותנת לעולם הזה לגיטימציה לחזור. תיכננתי לטוס להודו אבל הקורונה עצרה את זה והתקדמתי ופרחתי בעיר. קיבלתי מקומות לנהל, כמו את חוף טולום, ובדיעבד אני חושבת שאלה היו עבודות שגדולות על ילדה בת 23 אבל זה פשוט קרה וככה רכשתי ניסיון".
זוגיות? "היה לי שם חבר ארבע שנים, ואחרי כמה שנים באילת הרגשנו שמיצינו כי מנהל מסעדה זה הכי גבוה שאתה יכול להגיע ועשינו רילוקיישן לתאילנד. אחותו גרה שם, היו לה שם 2 מסעדות והיא רצתה שהוא יבוא לנהל את אחת מהן. גרנו בקוסמוי חצי שנה אבל הקשר בינינו לא החזיק מעמד".
פרידה? "המגורים בחו"ל הם מאוד אינטנסיביים. כל מה ששוקע פה בארץ, כי יש לך חברים ומשפחה, צף בחו"ל, כי אתם כל היום ביחד ואין משהו אחר חוץ מאחד את השני. כל מה שהתמודדת איתו בקשר בארץ הופך פתאום הרבה יותר גדול ואין לאן לברוח. הוא נשאר שם ואני חזרתי לארץ, לאילת. המקום הנוח והמוכר, אבל חודשיים אחרי עשיתי תאונת אופנוע קשה שהחזירה אותי לאמא".
תאונה? "עברתי ניתוחים והייתי בשיקום ארוך. היינו רק אני ואמא והיא סעדה אותי חצי שנה. זה היה נורא קשה לחזור הביתה. אני גם בחורה שאוהבת שליטה ופתאום לשחרר ולתת לאמא לטפל בי זה היה שוק. אבל זה היה שיעור גדול ועברתי גם את זה. כשהחלמתי הבנתי שמוש פתח חוף על הכנרת, לא רחוק מהבית ופשוט אימצו אותי שם והתחלתי לעבוד כמנהלת בר, וזה הפך לסיפור אהבה. אחרי תקופה הם זכו במכרז לפתוח את החוף של מוש באכזיב ואחד השותפים אמר לי 'אני רוצה אותך שם'. בהתחלה לא רציתי, אבל כשבאתי וראיתי את החוף - התאהבתי והסכמתי".
החוף של מוש? "אני מנהלת את החוף והכתובת להכל. אני פה מיום הפתיחה, לפני 3-4 חודשים. יש לי פה 50-60 עובדים שצריך לנהל ולבדוק שהכל עובד כמו שצריך. בסוף אנחנו משפחה פה ועושים כיף יחד. הכי חשוב לי שהעובדים ייהנו וההנאה הזו תעבור גם לאורחים. בסוף אנחנו מארחים כמו שהיינו מארחים בבית האמיתי שלנו. זה לא מקום עבודה רגיל ואני לא רוצה שהם יחזרו הביתה אחרי העבודה ולא יהיה להם חשק וכוח לבוא למחרת. אני רוצה שהם ייהנו אחד עם השני ובסוף משמרת יישבו לבירה ויבואו כי כיף להם לבוא גם כשהם לא במשמרת ויפתחו שולחן, ויבלו. הלקוחות מרגישים את זה שלצוות כיף, והם הופכים להיות חלק מהמשפחה".
את מנצלת את הים? "אממ... עדיין לא יצא לי. זה נשמע נורא אבל זה עוד יקרה. לאט-לאט. מעבר לים יש לנו בחוף הרבה פעילויות כמו פילאטיס, אמבטיות קרח, יוגה והכל חופשי. יש פה מסיבות והופעות בשקיעה".
מצב כלכלי? "טפו-טפו. אין תלונות. אין פה יותר מדי על מה להוציא והחוף מספק לי מגורים אז זכיתי. אני לא צריכה לא כסף ולא בית גדול אלא שלוות נפש. אם אני יכולה לקחת כיסא, לשבת על החוף ולראות את השקיעה הכי יפה והעסק עובד ומתקתק - אני לא צריכה כלום יותר".
