1. בלילה ראינו את הסדרה החדשה של לינה דנהאם, "מוגזמת". תמיד אהבתי את היצירות שלה. "בנות" הייתה סדרה שהתבגרתי איתה. קראו לה קול של דור, ואני הרגשתי הדור הזה. בסוף הפרק, פיליקס מתוודה בפני ג'סיקה על דבר נוראי שעשה (בגד בה עם אישה מבוגרת ועשה סמים). היא מעיפה אותו מהדירה.
בסוף הפרק בודה ואני עוד התדיינו על המצב, צחקנו וגם היינו עצובים. אמרתי משהו כמו "לדעתי היא הייתה צריכה לסלוח" ובודה ענה משהו כמו "הם ביחד רק חודש". ופתאום התחלתי לבכות. נזכרתי איך פעם היינו מדברים שעות על הנושאים האלה, וכל הגוף שלי התמלא אשמה על עצם השיחה. איך אני בכלל יכולה לדבר על פרק על זוג בלונדון בזמן שהאדמה נשמטת מתחת לרגלינו.
2. אנחנו מדברים על אסקפיזם כמקום בריחה, אבל בתכלס התמכרנו אליו, אנחנו צורכים אותו כמו סם. הכל בחסות האסקפיזם. בהתחלה עוד היה מצפון וכאב כי יש חטופים וחיילים נהרגים. אבל עכשיו אנחנו כל כך עמוק בסם, כמו מכור שמוכן למכור את הבית של אמא שלו.
חיילים מתאבדים, חוק הגיוס, חשוד באונס הוא יו"ר ועדת הכספים. אבל שקט, עכשיו פרסומות. אני רוצה לשקוע בשיחה על מערכת היחסים של ג'סיקה ופיליקס בסדרה. אני מכחישה כל אשמה אבל מלקה את עצמי. עמוק באסקפיזם אני מצליחה לשקר לעצמי שאין לי שליטה על מה שקורה, שאי-אפשר לעשות כלום. מקשיבה לתזמורת ומחכה להתנגשות הקרחון.
אנחנו כועסים שהסרטונים של רום ואביתר החטופים לא פותחים מהדורות בעולם, אבל האם הם מספיק מהדהדים אצלנו? או שבאו עשרות אלפים להפגנה רק כי היה תשעה באב ולא היה "האח הגדול" והמסעדות היו סגורות? אנחנו כועסים על העולם, אבל האם לממשלה הסרטונים הזיזו? צמים בתשעה באב ושוכחים חורבן שמתרחש עכשיו, לא לפני 2,000 שנה.
3. אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בעוד חודש. פעם היו לי חלומות לעשור. היינו קול של דור. זה היה קול נעים, חומל, חולם. עכשיו אנחנו דור בוכה, זועק, מתחנן על הברכיים. אבל הלב של הממשלה רק מתקשה. אחרי השוטים הם מכים בעקרבים, לועגים לזעקתנו, אדישים לבכיינו. חלשים, הם קוראים לנו.
ואנחנו מכורים כל כך קשה, מוכנים לקבל את המכות כל עוד הסם שלנו ממשיך. רק עוד פרק, רק עוד מנה של סביצ'ה טונה, רק עוד דרינק. ומה נאמר להגנתנו?
