אם לא יתרחשו הפתעות, עדן חסון יופיע בבריכת הסולטן בירושלים בסוף אוגוסט (ותחילת חודש אלול) בפני תושבי המועצה האזורית בנימין. ועד רבני בנימין פחות התחבר, ולא בגלל שירים כמו 'גדל לי קצת זקן'. "אנו סבורים שבאחד ממופעי סוף הקיץ בחירת המועצה לא הייתה נכונה, ועלולה לנרמל תופעה הנוגדת את ערכי קדושת ישראל והתא המשפחתי", נכתב במסמך שהופץ בשמם ולא טורח אפילו להזכיר את שם האמן המדובר.
המכתב נוסח בלשון פתלתלה, שבו החותמים מביעים צער על הבחירה ושורות ספורות אחר כך מצטטים את הפסוק "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"; הוא קורא לחזק ולקרב באופן אישי את "המתמודדים עם התופעה" של "נטיות הפוכות" (כלשונם), לצד "שלילה ברורה של הפיכת הנושא לדגל ואידיאולוגיה חלילה". והוא מכיל גם דיווח על דיון עם אנשי המועצה והבטחה מטרידה לעתיד: "סוכם כי מכאן ולהבא ננסה יחד לדייק את תוכנם של מופעי הקיץ, באופן שיתאים באמת גם למגוון הרחב של כלל היישובים בבנימין - דתיים ושאינם דתיים".
אם כן, האובססיה האנטי-להט"בית חיה ובועטת בחוגים שמרניים בציונות הדתית. במסווה של התנגדות ל"תופעה" ול"אידיאולוגיה" מופצת קריאה לפסול אדם רק בשל זהותו. הרי חסון לא בחר בנטייתו המינית. אילו הרבנים היו מקשיבים לשיר היציאה מהארון שלו, 'סוף-סוף אני', אולי היו מבינים שהוא פעל בעקבות תחושת אין-ברירה. אולי כאן המקום להזכיר את דברי הִלל הזקן: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. בציבור החרדי, להבדיל, מקובל לפסול ולהחרים כל אמן חילוני. לא מעט דברים שליליים יש לומר על כך, אבל לפחות הם עקביים. אצל ועד רבני בנימין ודומיו, המסר אחר: מחללי שבת מתקבלים בזרועות פתוחות ואוכלי שפנים הם סבבה. רק לא הומואים.
אפשר לנחש שחסון לא מתרגש. הוא ידע שליציאה מהארון עלול להיות מחיר, והיה מוכן לשלם אותו. הרי הוא שר: "מי שאוהב יאהב, מי שלא - לא חייב. הספיקו לי חודשי הסתיו". החדשות הטובות הן שלפי מה שמסתמן בשטח, הציבור מצביע ברגליים. דתיים לאומיים רבים ימשיכו ללכת להופעות של זמרים שהם אוהבים, ללא קשר לנטייתם המינית. בעיניהם, הרבנים נאבקים בטחנות רוח. הגיע הזמן שהם גם ישמיעו את קולם.
