נ' הוא לוחם ותיק בחטיבת חי"ר 6, חטיבת עציוני. דיברתי איתו כשקפץ הביתה, במהלך שירות מילואים בדרום רצועת עזה. הוא סיפר לי על מה שראו הוא וחבריו בעזה ביום אחד – יום ראשון השבוע. תחילה רשימה קצרה של מונחים צבאיים שהשתרשו במלחמה: "מגנן" הוא מתחם מוגן של צה"ל; "מורג" הוא ציר רוחב שנמתח בין רפיח לחאן-יונס; "פולָט" הוא ציר אורך, מדרום הרצועה צפונה; "מחפ"ז" הוא מתחם חלוקה ופיזור מזון לפלסטינים.
סיפר נ': "המשאיות שמביאות את הסיוע יוצאות מכרם שלום, נוסעות בשיירה על ציר פילדלפי ואז פונות ימינה ועולות צפונה, על ציר מורג וציר פולט. המגנן שלנו יושב על ציר מורג, על הדרך. המשימה ביום ראשון הייתה למנוע מהפלסטינים להתקרב למגנן. אני הייתי בקו הקדמי, מול ההמון. צירפו אלינו שני טנקים, צוות שריון.
2 צפייה בגלריה
(אסור להם לעבור את הקו האדום: פלסטינים מסתערים על משאית מזון וציוד בציר מורג, השבוע | צילום: AP Photo/Mariam Dagga)
"המג"ד והסמג"ד הבהירו לנו, וחזרו והבהירו, שלא באנו להרוג. החטיבה שהייתה שם לפנינו השאירה אחריה 15 עד 20 הרוגים – אנשים שנורו כשרדפו אחרי אוכל. זאת לא המשימה שלנו. אחד הקצינים שלנו אמר לנהגים, סעו כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק כדי שהמשאית האחרונה לא תיתקע בתוך הקו האדום. אבל מול אלפים מה נהג משאית יכול לעשות?
"ראיתי דברים מאוד קשים במהלך היום. בפעם הראשונה בחיי יריתי אש חיה לעבר אוכלוסייה לא חמושה".
הוא הראה לי את הסרטונים שצילם בנייד שלו: שיירה נוסעת בים החולות; אלפי אנשים רצים לאורכה – נקודות שחורות נעות בתוך ים צהוב; יריות; אש מתלקחת; אנשים מטפסים על משאית; אנשים נלחמים על שללם; אנשים מופלים ממשאית; אנשים מסתערים על הג'יפ הלבן של האו"ם, בראש השיירה.
תסביר לי מה קורה, ביקשתי.
"הצבא משרטט קו אדום", אמר. "מעבר לקו הזה הפלסטינים עלולים לסכן את המגנן. אסור להם לעבור אותו. הם הגיעו למרחק של 150 מטרים מאיתנו: זה הקו האדום".
מה הם מחפשים במוצב של צה"ל, שאלתי.
"הם לא", אמר. "כשהם רואים את השיירה מרחוק, הם רצים לקראתה. הרעיון הוא לטפס על המשאית כשהיא מלאה. הם עוברים את הקו האדום כדי להגיע ראשונים למשאית.
"היו שם אלפים. בתוכם היו המון נשים והמון ילדים. אמרו לנו שנראה בתוך ההמון גברים שלבושים בווסטים אדומים. אלה עובדים פלסטינים של האו"ם – אסור לירות בהם. ראינו ששודדים אותם, מכים אותם ולוקחים מהם את הווסטים. נהג של משאית – הנהגים פלסטינים – נזרק מהקבינה. ההמון עשה בו לינץ'. אנשים טיפסו על הג'יפ של האו"ם. ישבה בו בחורה איטלקייה, מבוהלת.
"ליד המשאית שניים הלכו מכות על שק קמח. השק נקרע, ותוכנו נשפך לחול. היה אחד שאסף את הקמח מהחול, גירד את החול.
"הצבא קורא לזה 'חלוקה' ו'פיזור', אבל בעצם אין חלוקה ואין פיזור – רק ביזה. אפילו את משטחי העץ מעל המשאית לקחו".
למה לא יריתם באוויר, שאלתי.
"יריות באוויר לא עושות עליהם רושם", אמר. "גם יריות מעליהם לא עוצרות אותם. רק כשהם רואים את החול רוקד על ידם, הם עוצרים. ירינו באם-16 עם כוונת טלסקופית. מאוד השתדלנו לדייק: זה לא פשוט ממרחק של 150 מטר. אנחנו הצלחנו, אבל הירי מהטנקים פגע באחד. כשפינו אותו, ראינו שנהרג".
לנקות את הבאר
איך סיכמתם את היום הזה, שאלתי.
"יום מוצלח", אמר בסרקזם. "הכנסנו 20 או 25 משאיות, ואף אחד לא נהרג בצד שלנו".
בכל זאת, אמרתי, איך סיכמתם?
"שחור", אמר. "יש אצל החיילים בעזה ביטוי כזה. שחור זה משהו שאתה עושה למרות שאתה לא רוצה לעשות.
"בזמן שלא היו משאיות, אמרנו, נעשה הפסקה. אני הדלקתי סיגריה. אחד החברים הוציא אוכל. ואז, פתאום, ההמון התחיל לרוץ. אלפים רצו לעברנו. החסרתי פעימה. מה הדליק אותם? כנראה שמישהו חשב שהוא רואה משאית, התחיל לרוץ וכולם אחריו. הטנקים התחילו לירות. בנקודה מסוימת הם הבינו שאין משאית ועצרו".
לא כולם מרגישים כמוך, אמרתי. פגשתי בסיורים שלי בעזה גם קצינים ולוחמים שאוהבים את האקשן. לפעמים זה הגיל - הצעירים נלהבים יותר. לפעמים השכנוע הפנימי. הם מרגישים שהם מצילים את המדינה.
"כבוד גדול אין בסיפור הזה", אמר. "לא חיסלנו מחבל אחד. ב-12 שעות יריתי עשר מחסניות. הצוות שלי ירה 700 כדור, אולי יותר. נס שלא פגענו באישה או בילד.
"יכול להיות שיגידו לי, אתה יורק לבאר שאתה שותה ממנה. אני אומר ההפך – אני מנסה לנקות את הבאר".
בעצם, אמרתי, מה הטענה שלך לצבא? את האוכל והתרופות צריך להכניס; על המוצב צריך להגן. מה אתה היית עושה אחרת?
"הייתי מכניס את השיירות בלילה או לפנות בוקר", אמר. "בשעות האלה לא היו מגיעים אלפים.
"אבל העיקר, אני לא מבין איך בִּשְבּוּש כזה עוזר. מה אנחנו רוצים לעשות עוד, לתפוס את הקלצ'ניקוב האחרון ברפיח? החמאסניקים, אלה שנותרו, הם בני 16 בטרנינגים. חותמים על קלאצ', מתחפרים בפיר ומחכים לחיילים".
כמעט שנתיים אתם בלחימה, אמרתי. הייתם בצפון ובעזה. ספר על האווירה בפלוגה.
"אני באותה פלוגה מאז 2007", אמר. "אנשים מדהימים, ערכיים. אני אוהב את הפלוגה. אנחנו הולכים למילואים בתחושת שליחות, באחריות אמיתית לגורל המדינה. ב-7 באוקטובר 2023 התייצבו בפלוגה 100 חיילים. היום אנחנו 20. ואצלנו אף אחד לא נהרג ולא נפצע – רק נשרו. אני חושש שמי שנשר, נפלט לתמיד, לא נראה אותו יותר. בפלוגה המקבילה מספר הנפלטים גדול עוד יותר. הנשים לוחצות; העבודה לוחצת; השחיקה. תראה מה הם עשו לנו".
שלשום חזר לחברים שלו, בעזה.
תמות נפשם
מבצע מרכבות גדעון, שהתחיל ב-16 במאי, נועד להשיג שתי מטרות: להביא חטופים ולקרב את חמאס אל סף כניעה. הנחת העבודה הייתה שראשי חמאס, אלה שנותרו, רגישים מאוד למצב האוכלוסייה בעזה ולשליטה שלהם בטריטוריה. לחץ יוליד גמישוּת, יקרב קריסה. ההנחה התבססה על ממצאי המודיעין: כך הם דיברו; כך הם התכתבו.
כל מקבלי ההחלטות פעלו בסדר, לפי הספר, לפי ההיגיון, לבד מהמנוולים של חמאס. עכשיו, במבט לאחור, נזכרים המומחים שמדובר בקנאים דתיים, פונדמנטליסטים, שלא אכפת להם מבני עמם, שנותנים דין וחשבון רק לאללה. אני מניח שהם צודקים, אבל אולי לא יזיק להסתכל לרגע גם על התגובה של הממשלה שלנו ללחץ של האויב. הגורם בחמאס שהפיק והפיץ את הסרטונים עם אביתר דוד ורום ברסלבסקי הניח שהקרנתם תפעיל לחץ על ממשלת ישראל ותקרב אותה להסכים לסיום המלחמה. כך דיברו רבים בישראל; כך הפגינו. אבל התוצאה הייתה הפוכה: הסרטונים הפכו בידי הממשלה למנוף שמכשיר את כיבוש עזה – אם לא כדי להציל את החטופים, כדי לנקום על ההתעללות בהם. הם בנבלותם; אנחנו בנקמתנו.
אני כותב את השורות האלה שעות לפני הדיון בקבינט. ניסיון העבר מלמד שבדיונים כאלה יש הרבה דיבורים, לפרוטוקול ולתקשורת, ומעט החלטות. בסוף מכתיב ראש הממשלה את נוסח הסיכום: הקבינט מסמיך את ראש הממשלה ואת שר הביטחון להחליט על צעדים צבאיים נוספים. נתניהו זקוק לגמישות מרבית, מול הצבא ומול העולם. כך הוא נהג בעבר, בזמנים קצת יותר שפויים.
הנימוקים של הרמטכ"ל נגד כיבוש עזה ברורים. פירטתי אותם כאן בשבוע שעבר. אפשר להוסיף עליהם: צה"ל ייכנס למבצע צבאי שתועלתו מוגבלת ומחירו כבד; אין ערובה לכך שהמבצע יחסל את כיסי הטרור בעזה ויחזיר את החטופים בחיים; הוא יתבע מחיר בדם, בגיוס המוני ובכסף; הוא יפלג את הצבא: הוויכוח הקולני בין מפקד חיל האוויר תומר בר לאלוף פיקוד הדרום יניב עשור, שאותו חשף יואב זיתון, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", משקף לא רק "מחלוקת לשם שמיים", כמו שטענו בפיקוד, אלא חשש אמיתי ממרד טייסים.
הוא משקף קושי נוסף: החשש הלגיטימי בפיקוד דרום מהמשך לחימה ללא משימה מוגדרת, דשדוש במקום שיסכן לוחמים ויפרק יחידות, חיל מצב בארץ הרוסה.
צבא המילואים יתקשה לעמוד בעוד שנה או שנתיים של לחימה רצופה – אולי יותר. השחיקה קשה, גם בסדיר. האפשרות שברצועה יקום ממשל צבאי מטרידה עוד יותר – לוגיסטית, כלכלית, פוליטית.
מעל כל זה מרחפת הסכנה לתגובת מנע מצד מדינות ידידותיות. צרפת ובריטניה עשויות להוביל בהטלת סנקציות כואבות, מוחשיות. פרופ' ערן ישיב מבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב, שחוקר את הצד הכלכלי בעימות הנוכחי, מעריך שהלחץ של דעת הקהל במדינות מערב אירופה יאלץ את הממשלות לפעול נגד ישראל. גם המשטרים במדינות הערביות המתונות יתקשו לשבת בשקט. ההשפעה של MBS הסעודי ו-MBZ האמירותי על הנשיא טראמפ תיתן את אותותיה. ליבו של טראמפ נמצא במקום שבו נמצא הארנק שלו.
אין היגיון בכיבוש עזה.
האם יש היגיון באיום לכבוש את עזה? כדי להשיב לשאלה הזאת צריך לחזור לטעות שהולידה את המבצע הצבאי הנוכחי. מה מבהיל את מקבלי ההחלטות בחמאס – האם מותם של אלפי פלסטינים נוספים? האם גירוש של מיליון ויותר? האם סיפוח? לא. הם מאמינים שכמה שיותר רע, יותר טוב. בחמאס, נכון לשעה זו, אימצו את זעקת המוות של שמשון: תמות נפשם עם ישראלים. בינתיים הולך להם לא רע.
להמשיך כדי להמשיך
אלוף (מיל') יוסי בכר הוא גיבור ישראל ואיש נפלא, כובש לב. בוקר 7 באוקטובר פגש אותו בביתו בקיבוץ בארי. מצויד בנשק מושאל ובחבר, רמי גולד, הוא יצא ללחום במחבלים שהשתלטו על הקיבוץ. השניים ניטרלו 15 מחבלים באומץ לב ובתושייה יוצאת דופן. אמו של בכר, גאולה, נרצחה בבארי באותו בוקר.
בכר הוא סגן אלוף פיקוד דרום. על אף שהוא איש מילואים, הוא משרת בפיקוד ברציפות מאז תחילת המלחמה, יושב בחדר סמוך ללשכת האלוף, עובד על התוכניות, דוחף וממריץ. אלוף הפיקוד התחלף: יניב עשור החליף במארס השנה, בעיצומה של המלחמה, את ירון פינקלמן. בכר נשאר. השיטה השתנתה – מפשיטות, כניסה ויציאה, להשתלטות ולניקוי של תאי שטח, אבל הרוח לא השתנתה: כוח ועוד כוח.
המצב בפיקוד דרום עומד בניגוד לשינויים בצה"ל כולו: במהלך החודש הזה תתפרסם כנראה ההחלטה מה ייעשה בהמלצות הוועדה בראשות אלוף (מיל') סמי תורג'מן, שבדקה את תחקירי צה"ל על 7 באוקטובר. סיום תפקידיהם של מפקד חיל האוויר תומר בר וראש אמ"ן שלומי בינדר עשוי להשלים את חילופי הגברי בעקבות המלחמה. התפקיד המרכזי שמילאו השניים במבצעים מזהירים של צה"ל מאז פרוץ המלחמה, יעמוד מול המלצות הוועדה.
האם הקשיים שנתגלו בהשגת מטרות המלחמה בעזה לא היו צריכים להביא את הצבא לחשיבה מחדש? האם הטראומה מ-7 באוקטובר ממשיכה להלך במסדרונות הפיקוד בבאר-שבע? אחד האלופים במטכ"ל אמר לי כקובע עובדה: "האלופים התחלפו; השינוי לא בא".
בפיקוד דרום הקימו מפקדה בראשות תת-אלוף, שתפקידה היה להסדיר את הסיוע ההומניטרי לעזתים בדרך שלא תעשיר את חמאס. העיתון הבריטי "פייננשל טיימס" חקר בחודש שעבר את התהליך שהוביל להקמת GHF, הגוף האמריקאי שהופקד על הביצוע. בתכנון הייתה מעורבת BCG, חברת ייעוץ בבוסטון שנתניהו עבד בה בצעירותו. כשמעורבות החברה נחשפה, היא מיהרה לפטר את שני העובדים שפעלו מטעמה ולהתנער מכל קשר – עד כדי כך שמה של ישראל מזיק היום לעסקים באמריקה.
ארבעת המחפ"זים שהקים GHF לא פתרו את בעיית חלוקת המזון ורק החמירו את הדיווחים בתקשורת העולמית. שכירי החרב שנשכרו עולים לא מעט כסף: מאות מיליוני שקלים הוזרמו בחשאי מתקציב הביטחון, וסמוטריץ' מתכוון עכשיו להעביר עוד שלושה מיליארד. השר שהבטיח ש"לא ייכנס גרגר חיטה אחד לרצועה" בונה עכשיו על מיליארדים מישראל שיסללו את הדרך לגירוש המוני, לטיהור אתני, לטרנספר וליישוב מחדש ביהודים. אייל זמיר האמין שהמינוי שלו כרמטכ"ל יביא רוח חדשה למלחמה בעזה. לא לרוח הזאת התכוון.
חודשיים לאחר שנפתח מרכבות גדעון, קבע זמיר שהמבצע מיצה את עצמו. ייאמר לזכותו: היו לו האומץ והנחישות לשנות כיוון. לא כך הדרג המדיני. נתניהו הפך את המלחמה למטרה לעצמה: להמשיך במלחמה כדי להמשיך במלחמה. זמיר ציפה לדיון בקבינט שיבהיר לצבא לאן ללכת הלאה. נתניהו משך זמן. לא את עזה הוא מבקש לכבוש, אלא את לוח השנה. ובינתיים הוא יוצר ציפיות במחנה המשיחי. כפסע בינינו לבין ביאת המשיח.
מה יעשה הרמטכ"ל אם הקבינט יורה לו לכבוש את עזה – עזה העיר או עזה הרצועה – בניגוד לדעתו? מצד אחד, הכפיפות ברורה. תפקידו של הרמטכ"ל לציית לקבינט, אלא אם מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל; מצד שני, איך ישלח לוחמים למשימות מסכנות חיים כשהוא לא שלם עם הפקודה? "בשום פנים שלא יתפטר", אמר לי תא"ל (מיל') אסף אגמון, מפעילי תנועת המחאה. "אבל שיגיד בדרך הכי ברורה, לקבינט ולציבור, מה הוא חושב על ההחלטה".
זמיר יכול ללמוד מניסיונות של הגנרל מילי, שהיה ראש המטות המאוחדים בתקופת נשיאותו הראשונה של טראמפ. טראמפ הנחית עליו החלטה מופקרת. מילי התנגד וכתב מכתב התפטרות, ואז הלך להתייעץ עם ותיקי המערכת, גנרלים ושרי ביטחון. הוא סיפר אחר כך מה אמרו לו: "בשום אופן אל תתפטר. אתה לא יודע את מי הוא ימנה במקומך".
הוא נשאר בתפקידו.
