נאמר על הרמטכ"ל אייל זמיר שיש לו רק כדור אחד בקנה, בבחינת איום להתפטר. בינתיים, נתניהו החליט שעל הצבא להיערך לכיבוש עזה, והרמטכ"ל הודיע שצה"ל ימלא אחרי החלטתו. הכדור נשאר, לפי שעה, בקנה.
ולכל מי שסבור שהגיעו מים עד נפש, משום שהממשלה הזאת מפרקת את הבניין המפואר שנבנה כאן במשך עשרות שנים של עבודה, הקרבה ויצירה: זכרו את המנון הפועלים, "האינטרנציונל", שנוצר בצרפת במאה ה-19 ונועד לעורר מרד בשלטון המרושע. "עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום מתמול, מחר – הכל".
עזבו את הרמטכ"ל. אסור לו להתפטר, משום שנתניהו וחבורתו ימנו יס-מן במקומו. הגיעה השעה שהישראלים יקומו מאזורי הנוחות שלהם, ויאמרו לממשלה הערלה הזאת שמשאירה 50 מאחינו במרתפי חמאס ומתכוונת לשלוח את החיילים להבטיח את שלום המתנחלים בעזה: עד כאן.
אחרי ששמעתי את אלוף (במיל') יעקב עמידרור מסביר ש"זו הייתה המלחמה המוצלחת בתולדות ישראל" וש"מצבנו פי עשרה טוב יותר ממלחמות קודמות", נזכרתי במשפט שיצחק שמיר נהג לומר: רק בסופם של תהליכים נדע אם מדובר במשהו מוצלח, משום שמה שנראה עכשיו כסיפור הצלחה עלול להתברר בסופו של דבר כאסון.
ונשאל גם: איך המלחמה הנוכחית, שגובה מאיתנו מאות הרוגים ואלפי פצועים ומשאירה את צה"ל בעזה היא "המוצלחת בתולדות ישראל".
בערב שבת התקיימה הפגנה של משפחות החטופים מול ביתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ. אפשר להבין לנפשן של המשפחות: הן עושות הכל למען שחרור יקיריהן. אבל בזהירות הנדרשת צריך לומר להן שעמידה מול ביתו של כ"ץ היא בזבוז זמן יקר: לשר הביטחון הזה אין שום השפעה על שום דבר שמתרחש כאן, כולל סוגיות שלכאורה הוא ממונה עליהן.
כבר 20 שנה חלפו מאז ההתנתקות מעזה, והאירוע מצוין בעיקר מזווית ראייתם של המפונים – שהם הראשונים שצריכים להודות על הפינוי, שהציל את חייהם. אריאל שרון עשה את הדבר הנכון, משום שהגיע להכרה שאין דרך להבטיח את ביטחונם של המתיישבים בלב אוכלוסייה של מיליוני עזתים. או כפי שאמר: "לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים שמכפילים את מספרם מדי דור. הם דחוסים בצפיפות שאין דומה לה במחנות פליטים, בעוני ובמצוקה, בחממות של שנאה גוברת והולכת ללא אופק של תקווה".
לכל מי שיש טענות על מה שקרה אחרי פינוי הרצועה, הייתי מציע לשאול את ראשי הממשלה אולמרט ובעיקר נתניהו מדוע לא עשו את מה שנדרש מהם כדי להפסיק את ההתעצמות של חמאס. 7 באוקטובר קרה משום שנתניהו העדיף להכיל את חמאס ומילא את כיסי הארגון בדולרים.
דליה רביקוביץ פירסמה גם שירים שמחו על מה שמתרחש בשטחים. תארו לכם מה היו עושים לה מחוללי משטרת הדעות שמתנכלים עכשיו לאמנים. בספרה "לכל זמן" היא כותבת: "הילד הלך מפה, הוא לא יבוא בשבת. עץ הדקל צומח. הבית רובץ על ארבע קירותיו... והילד הלך למאה שנה. מאה שנה מתחילות בהווה. אולי יחזור עוד ליום או שעה אבל לא יותר מזה".
ואנחנו סופרים את הדקות, השעות והימים. אולי עוד נראה את השינוי. זה תלוי גם בנו.
עמידה מול ביתו של כ"ץ היא בזבוז זמן יקר: לשר הביטחון הזה אין שום השפעה על שום דבר שמתרחש כאן, כולל סוגיות שלכאורה הוא ממונה עליהן