כשהסטייליסטית סיגל גרנות פוסעת ברחובות ובסמטאות של יפו, מדברת בלהט על העיר שבה היא חיה ועל המעצבות שלה וחושפת אוצרות פחות מוכרים, קשה שלא להיסחף עם תשוקתה לאופנה ועם אהבתה ליפו. במהלך המסע איתה, חשבתי על השורות שכתב יוסי גמזו בשיר "זוהי יפו" ששר אבי טולדנו: "יש משהו מוזר ולא ידוע / יש משהו נפלא בעיר הזאת".
הצטרפנו לאחד מסיורי האופנה והלייף סטייל של גרנות, שבו היא מכניסה את המשתתפים – ובעיקר את המשתתפות – ל"מקומות שאני אוהבת ומתחברת אליהם”. ניסינו להכיר את יפו מזווית אחרת, הזווית האסתטית. לנסות לראות אותה באור אחר ממה שאנחנו מכירים, לזהות בה דברים חדשים. “ביפו יש לא מעט חנויות מיוחדות, אופנה, עיצוב פנים או עצירה קולינרית. יש ביפו קסם, משהו פחות מתאמץ", היא אומרת. למרות שזה לא סיור שופינג לא התאפקנו. ואחרי שתעברו במקומות שבכתבה הזו יש מצב גדול שגם לכם זה יקרה.
ונסה מנה: גלאם ודו-קיום
לגרנות חשוב להדגים את נושא הדו-קיום ולכן הסיור שלה נפתח בבוטיק המרווח "ונסה מנה" השוכן ברחוב יהודה הימית, לא הרחק מתחנת גלי צה"ל. את החנות מנהיגות האחיות ונסה אבו-מנה וולרין אבו-מנה – ערביות נוצריות עם שורשים דניים, שמוכרות בגדי יוקרה מאיטליה, ארה"ב ולונדון, לצד פריטי קז'ואל זולים יותר וגם עיצובים של ונסה. "אני רוצה להראות שיפו היא הרבה יותר ממה שרואים בחדשות", אומרת גרנות. "אני מראה את השכנות הטובה והחברוּת. ופה בחנות יש משהו פתוח וכיפי ומגיעות לכאן יהודיות וערביות".
האחיות אבו-מנה נולדו לתוך אופנה, בזכות סבתא חנה הדנית. "סבתא מצד אמא נהגה להתכתב עם שכן של המשפחה שלנו, ואז היא באה מדנמרק לבקר אותו ביפו. במהלך הביקור היא ראתה את סבא שלנו, התאהבה בו והם התחתנו", מספרות האחיות. "לסבתא הייתה מתפרה גדולה וכל הנשים של יפו היו עוברות אצלה. אמא שלנו, מוניק, למדה בשנקר ופתחה בוטיק שמלות כלה בסגנון מושקע וגרנדיוזי. כשהיא התחילה, אין מישהי במגזר הערבי שלא עשתה אצלה שמלת כלה. הבוטיק של אמא עדיין פעיל ומבוקש".
היות שהאחיות גדלו בין הבדים והגזרות, התבקש שהן ימשיכו את השושלת. לפני עשור, ונסה שאז עבדה בבנק החליטה לפתוח חנות שתכוון לנשים שהולכות לאירועים משפחתיים ולחגיגות, מבלי לאלצן לשבור תוכנית חיסכון. כעבור שנה אחותה הצטרפה, וכיום עולות אליהן לרגל לקוחות קבועות מכל הארץ, אפילו מקריית-שמונה.
"ונסה ו-ולרין מציעות בגדי ערב עם איזושהי אמירה", מסבירה גרנות. "שיא הסטייל. הן הולכות על דברים שיחזיקו לאורך שנים. זה ממש אירופה כאן. הלבשתי כאן כמה שחקניות ישראליות לקראת טקסים חגיגיים".
ולפי ונסה סוד ההצלחה הוא ש"למדנו מאמא הרבה על גזרות ואיך כל דבר יושב על הגוף. כשמישהי מגיעה, אנחנו אומרות לה בדיוק מה מתאים לה ומלבישות אותה בהתאם. העיקר אצלנו זה לא רק למכור – אלא להתאים את הבגד כמו שצריך, וככה בנינו את השם שלנו. הלקוחות שלנו יודעות שהן ייראו וואו".
לקוחה קבועה שנעה בין הקולבים מתערבת בשיחה: "ונסה זה מותג. הדברים שהאחיות מביאות אין בכל מקום". ולקוחה מרוצה אחרת שהגיעה ממרחקים עם משפחתה, מוסיפה: "אנחנו בוכריות, אז אצלנו הכל גרנדיוזי, ולכן אנו באות ל'ונסה מנה' כי אנחנו אוהבות את הסטייל, ואפילו קונות כאן בגדי יומיום".
וגרנות מסכמת: "גם רמת השירות מצטיינת – הן עושות תיקונים צ'יק-צ'ק והמחירים הוגנים – הם מתחילים ב-400 שקל והשמלה הכי יקרה עולה 4,000 שקל".
ונסה מנה, יהודה הימית 48, יפו
שלי דהרי: תכשיטים משמחים
אנחנו ממשיכים ביהודה הימית ונכנסים לחנות התכשיטים והאקססוריז המקסימה של המעצבת שלי דהרי. בכניסה מבחינים בצוות שלה העמל על הקולקציה הבאה. "אני מאוד אוהבת חנויות שהן כמו מסעדה עם מטבח פתוח – כשאתה רואה את חלל העבודה ואת החומרים", אומרת גרנות. "אני גם מחפשת מעצבים ומעצבות שיש להם דנ"א – שהם לא כמו כולם, ושלי דהרי היא כזאת – היא עושה תכשיטים משמחים, אחרים, מעיזים, צבעוניים. לשלי יש כתב יד מאוד ברור".
ודהרי שקישטה בעבר את רותם סלע וגל גדות מוסיפה. "אני מאוד אוהבת שלקוחה אומרת לי: 'את לא מאמינה, אני הולכת ברחוב ואנשים אומרים לי – התכשיט הזה הוא של שלי דהרי, נכון?'. זה כזה כיף. מה כתב היד שלי? יש אצלי שילוב של חומרי גלם מאוד שונים – לא רק זהב, כסף ופנינים, אלא גם עץ, אקריל וצדפים, ובסגנון שלי יש קצת נגיעות של וינטג'. הקיץ בלט הלוק של קיץ איטלקי-סרדיני: תכשיטים עם דגים, קונכיות, צדפים ושימוש באבני חן וחרוזים".
האגף המרגש בחנות מוקדש לתכשיטים שנוצרו בעקבות מתקפת חמאס. "אחרי 7 באוקטובר לקוחות אמרו לי: 'בבקשה, תעשי משהו עם חמסה, או עין או מגן דוד'. אז עצרתי את העבודה על קולקציית החורף, ועיצבתי שלושה תליונים עם פרשנות שלי לחמסה, עין ומגן דוד".
דהרי מסתייעת בבעלה קובי ("אני עושה את השיווק והעיצוב וקובי את כל האופרציה"), ומשווקת גם באמצעות אתר האינטרנט. "יש לי לקוחות ישראליות שחיות בחו"ל ואני רוצה לגדול שם. בכלל, אני מרגישה שיש דור שלם שאני יכולה להיחשף אליו". המחירים נגישים ושפויים: מ-180 שקל עד 1,400 שקל.
שלי דהרי, יהודה הימית 37, יפו
רוני כהן: חנות עם נשמה
מעצבת האופנה רוני כהן, נצר לבולגרים של יפו, סגרה מעגל כשפתחה לפני שלוש שנים את החנות שלה בשדרות ירושלים. "זאת הייתה חנות מנורות ובית מלאכה של סבא וסבתא שלי", מספרת כהן. "קראו לה 'קמחי נברשות'. בחלון הראווה שמתי לאחרונה קריסטלים כמחווה לסבתא שלי שנפטרה השנה. אני ממש זוכרת איך בילדותי סבתא הייתה יושבת עם קופסה של קריסטלים ושוזרת אותם למנורות".
אחרי שסיימה ללמוד בשנקר ("בקולקציית הגמר עשיתי בגדים בהשראת המחזה 'חפץ' של חנוך לוין"), כהן עבדה בחברות כמו הוניגמן ודפנה לוינסון, עד שהחליטה שהגיע הזמן שיהיה לה מקום משלה. "זוהי באמת חנות לא קונבנציונלית", מאבחנת גרנות. "היא לא חנות של קניון. היא חנות עם נשמה. אתה רואה את הרחוב והרחוב רואה את החנות. יש סיפור מאחורי כל קולקציה. משהו עדין, איטי, מכבד".
כהן אומרת שהיא מתחילה כל קולקציה מ"איזושהי הרגשה, שמלווה אותי ואיתה אני הולכת לספרייה, ולראות תערוכות וסרטים, ואז אני מתחילה מחקר. הקולקציה האחרונה, למשל, התחילה בטיול משפחתי לסן-סבסטיאן, העיר הבסקית בספרד: חפת של אביר ספרדי ושמשיות פסים על החוף. ההשראה הגיעה משם.
"אופנה זו הדרך שלנו לספר על עצמנו דברים. או לא לספר. אנחנו מתקשרים דרך מה שאנחנו לובשים. וזו גם הדרך שלי להביע את עצמי ולדבר. כשאני הולכת לעשות מחקר אני בעצם מנסה להביע את מה שעובר עליי באותה תקופה או את מה שאני מרגישה או חושבת או את מה שנראה לי נכון לאותו רגע".
הבגדים שלה יפים ומעודנים, אך עם נוכחות. בין הלקוחות נמצאת גם נינט שרכשה כאן "גופייה וחולצה שקופה עם פפיון שחור בצד", מגלה כהן. "הסגנון שלי חוצה גיל ויש לי פריטים חוצי עונות. את מי אני חולמת להלביש? הייתי ממש שמחה לעצב לבלט 'מפצח האגוזים' בניו-יורק", היא אומרת.
ב"רוני כהן" נשים יכולות למצוא טישרטים, למשל זו שמעוטרת בפרח אמנון ותמר (250 שקל), לצד שמלות משי (1,200 שקל).
רוני כהן, שד' ירושלים 26, יפו
דוד וקסלר: מִחזור מעוצב
בחנות-סטודיו של המעצב המקורי והמסקרן דוד וקסלר בשדרות ירושלים, יושב מנהל הסטודיו פלג אסולין ועמל על תפירת חצאית ג'ינס עם כיווצים, מעודפי המותג הישראלי "אנדר דה רוק". "אנשי המותג הביאו לנו עודפים מעונות קודמות ואנחנו מחיים אותם מחדש ומציעים אותם למכירה", מסביר וקסלר. "הכל פה בחנות על טהרת המחזור, בין אם זה בדים ממוחזרים שאנחנו מחדשים – או ממש עודפים ממותגים. אני מסתכל על עצמי כמו רובין הוד: אני לוקח בגדים מחברות וממחזר אותם. אני גם ממחזר פריטים מיד שנייה".
כשמפשפשים בעבר של וקסלר, אפשר להבין את המחויבות שלו לסביבה. "בציעורתי עבדתי בנוער העובד והלומד ועם ילדי פליטים בדרום תל-אביב, הייתי מאוד אידיאליסט וסוציאליסט. תמיד הייתה לי מודעות להשלכות של תעשיית האופנה ולפן המוסרי – והלא-מוסרי – שבה. לא רציתי לקחת חלק בתעשייה שאני לא מסכים עם מה שקורה בה. מה שאני עושה עכשיו זו הדרך שלי למצוא את המקום שלי".
שיא האהבה של וקסלר למִחזור ולבגדים משומשים מגיע בפריט, ששמט אפילו את הלסת שלי: שמלה מחיתולים, שכובסו כמובן. "עבדה אצלי מעצבת שעברה לאבו-דאבי ונפטרה מכל הבית. בין היתר היא הביאה חיתולים משומשים של התינוק המתוק שלה. כשמיינו ונתקלנו בחיתולים, אחד העובדים אמר: 'איכס, בוא נעיף את זה. זה דוחה'. עניתי לו: 'לא, לא, לא. נשמור את זה ונעשה מהם שמלה'. צבענו את החיתולים בשחור, אז לא רואים את הכתמים", אומר וקסלר ופורץ בצחוק.
וקסלר גדל במזכרת בתיה ב"בית עם המון השפעות מברזיל – המוזיקה, האוכל והצבעוניות. כבר בגיל תשע ציירתי איורי אופנה. עוד לא ידעתי שזה איור אופנה, פשוט הייתי מצייר בנות ושיער. המורה לציור אמרה לי: 'אתה תהיה מעצב אופנה!' והיא צדקה". אחרי שלמד בשנקר ועשה תואר שני בסנט מרטינס בלונדון ("פריטים שעיצבתי שם הגיעו לריהאנה ולראפר ליל נאז X"), פתח וקסלר את החנות ביפו, שבה הוא גם גר. "למה ביפו? אני לא אוהב את תל-אביב, משהו שם מאוד פלסטיק. מרגיש לי כמו פסאדה כזאת. וביפו יש משהו יותר מקומי, אמיתי, שמור, וזה יותר אני".
וקסלר מסביר ש"הבגדים שלי מיועדים גם לגברים וגם לנשים – יש מן הסתם דברים שנהגים מתוך מחשבה על גוף מסוים, אבל זה מאוד פתוח. וגם מבחינת קהל – אני נורא אוהב את זה שלפעמים סבתא באה עם הנכד וגם היא וגם הוא יצאו מפה עם פיס.
"הלקוחות שלי מגוונים: הייטקיסטים, נשים צעירות, אנשים בעלי מודעות סביבתית-חברתית שאכפת להם מהערך המוסף של הבגדים. נטע ברזילי קנתה את הסווטשרט שלנו, שהוא פשוט חיבור של סווטשרט ומכנסיים. עדן חסון קנה ז'קט ג'ינס מטורף עם שטיפות אקונומיקה שפיתחתי".
הוא חולם להלביש את הכוכב ההוליוודי פדרו פסקל. "אני ממש מת עליו", הוא חושף. ועד שזה יקרה הוא גם יוצר אמנות. "בחגיגות ה-60 של מוזיאון ישראל הצגתי קולקציה. ואילו בגלריה רוזן ברמת-גן הצגתי תערוכת יחיד – יצירות שיצרתי בשילוב עם בינה מלאכותית – הדפסה דיגיטלית של חברת קורנית על בדים ממוחזרים".
דוד וקסלר, שד' ירושלים 68
סירקיולר לאקז'רי: מותגי-על ביד שנייה
הסיור מסתיים בשוק הפשפשים שיותר שקט מאז 7 באוקטובר בשל היעדר התיירים. באחת החנויות אנו מוצאים את אוה אלרבי המקסימה והססגונית. אלרבי, שעבדה במשך שנים בהדרכה ברשתות אופנה ותכשיטים בצרפת, עדיין אופטימית. "ב-2012 עליתי לארץ מפריז, בגלל שזה היה חלום שלי", היא אומרת במבטא צרפתי כובש. "קודם כל זו האדמה שלנו. דבר שני אני אוהבת כל כך את הישראלים – אני יודעת שזה קצת מפתיע אותך, אבל אני אוהבת את המנטליות, הפוזיטיביזם, החברתיות, האהבה, האמפתיה".
אלרבי החלה להתערות בשוק האופנה הישראלי ולפני ארבע שנים חנכה את "סירקיולר לאקז'רי" – חנות לבגדי יד שנייה בסמטת הווינטג' בשוק הפשפשים. "בגלל שהבאתי איתי כל כך הרבה בגדים מצרפת, אמרתי באיזשהו שלב: 'מה אני עושה עם כל הדברים האלה?'. התחלתי למכור בשוק הווינטג' במתחם גבעון וזה היה מושלם. ואז כל החברות שלי אמרו: 'אוי, גם אנחנו רוצות למכור. אולי תחפשי בארונות שלנו אוצרות?'".
ובחנות שלה יש אכן אוצרות. בגדים זוהרים של שאנל, איב סן-לורן, במחירים סבירים, ואפשר לרכוש אפילו פריטים במאה שקל. "הדגם הכי יקר זה בגד של רוברטו קוואלי – שמלה אפורה מטורפת עם פרנזים ומעליה ז'קט פרנזים. הכל בעבודת יד. אני דורשת עבורו 24 אלף שקל". ברשימת הקליינטיות נמצאות גם נינט ואניה בוקשטיין. "אניה לבשה דברים שלי כשהיא הייתה בהיריון, למשל ז'קט של רוברטו קוואלי שחשף את בטן שלה. היא חמודה לגמרי".
בהפסקת הצהריים אוהבת אלרבי לנגב חומוס בחומוסייה ברחוב הסמוך, ומפנטזת על עתיד טוב יותר לשוק בפרט ולאזור בכלל. "ובינתיים, אני מאפשרת ללקוחות שלי קצת לחלום ולתת להן אווירה קלילה".
סירקיולר לאקז'רי, פנחס בן יאיר 11, שוק הפשפשים, יפו
עלות הסיור הבוטיקי של סיגל גרנות ביפו, הוא 320 שקל לאדם, נמשך שלוש שעות וחצי, וכולל מספר תחנות משתנות (להרשמה ופרטים: 054-6689867).
