1. "בניכוי המציאות אני ממש בסדר", אני עונה לחבר מאל-איי בשיחת לילה מאוחרת. "אני בצילומים, כיף לי", אני מנסה להכחיש עוד יותר את המצב. כיף, בניגוד למה שכולנו מרגישים - תהום.
עשר שעות מפרידות בין תל-אביב לאל-איי, אבל שתי מציאויות. "את לא יודעת איך אנחנו נראים מפה ממי, מה מראים פה בחדשות, מדינה נחרבת". אני עוד מתהפכת במיטה ומרגישה שהמילים אפילו לא מצליחות לטלטל אותי. זה באמת נכון מה שאומרים: בסוף מתרגלים להכל. גם לחורבן.
2. אנחנו עסוקים בדיונים אינטלקטואליים מי צודק, עידן עמדי או גידי גוב, אם הפריצה ל"האח הגדול" היא פעולה הכרחית או חציית קו, בזמן שהממשלה מדרדרת אותנו. ההיסטוריה לא תשפוט את גידי גוב, לא את עידן עמדי ולא את "האח הגדול".
שירתי בעזה לפני ההתנתקות, בגבעתי. חצי שנה גרתי בנצרים, חצי שנה בגן אור. התוכניות במלאת 20 שנה להתנתקות הן קשות ועצובות, הפצע פתוח ובעיקר התחושה שבזמן אמת לא היה ברור גודל השבר.
אבל בסופו של דבר נעדרת האמת הברורה שהייתה בולטת אז. רוב העם תמך בהתנתקות. מדי יום היו מתרחשים פיגועים נגד היישובים היהודיים, מטענים על אוטובוסים של הסעות ילדים, רקטות וטילים שהתחילו כבר ב-2001. אזרחים וחיילים הרוגים.
פרשנים כותבים שבשנת 2006 הליכוד קיבל 12 מנדטים בגלל שהחרדים הענישו את נתניהו על מדיניותו כשר אוצר. זה פשוט לא נכון. הסיבה שקדימה קיבלה 28 מנדטים הייתה כי רוב העם תמך בתוכנית ההתנתקות. התוכן הזה נעדר כליל מאירועי 20 שנה להתנתקות, כאובה ומייסרת ככל שהייתה ועודנה, ואני חלילה לא מפחיתה מהכאב העצום שנותר בלב של מי שפינו את ביתו בכוח. מציירים תמונה כאילו הכל היה רגוע, גן עדן, למרות שכל מי שהיה שם יודע שזה לא היה כך.
3. הסיפור שנספר על 7 באוקטובר משתנה כל הזמן. הוא נקבע עכשיו, ובהיעדר ועדת חקירה ממלכתית האמיתות משתנות כל הזמן. האשמים הם כולם ואף אחד, זה לא הזמן לחפש אשמים. על הנרטיב שיישאר אנחנו אחראים.
המלחמה לחשוף את האמת על מה שקרה היא הכרחית והיא על כולנו. אחרת בעוד 20 שנה נתעורר עם סיפור שהייתה תקופה קשה בארץ ובגלל זה זה קרה. ההיסטוריה תכתוב את מה שנכתיב לה, אז בואו נכתיב לה הצלת חיים, התעוררות לאומית ופריצת דרך מדינית.
