בפיקוד דרום עובדים עכשיו על תכנון הגירוש של מיליון נפש מהעיר עזה למוואסי. הכל טכני: מה הסד"כ הנדרש, איפה יקימו תחנות האכלה (מחפ"זים, בלשון צבאית מכובסת), בתי חולים, מחסומים; מה יתרמו הארגונים הבינלאומיים. הכיבוש ילווה את הגירוש. הם יעבדו יחד, כמו זוג מתחרים בתוכנית ריאליטי. זייתון, השכונה הדרומית של עזה, מטופלת כבר השבוע, בכרסום איטי, כמהלך מקדים, כפיילוט. מישהו ייקרא לתת שם תנ"כי למבצע. אולי שערות שמשון, אולי נקמת דלילה.
הצוות המתכנן חדש ברובו – קצינים מיומנים, מיטב הנוער. אם מישהו מהם הציג שאלה עקרונית, מה הדבר הזה, לאן הוא מוביל אותנו, השאלה לא דלפה. צה"ל הוא צבא ממושמע.
1 צפייה בגלריה
(לסלול כביש תוך כדי נסיעה עליו: מזרחי, פרידמן ומרק בשכונת הצעירים המשוקמת בקיבוץ רעים | צילום: הרצל יוסף)
אב שאני מכיר שאל את בנו הטייס למה הוא ממשיך לטוס לעזה. כי אני רואה מלמעלה את הנכדים שלך שנלחמים שם, השיב הבן. המשפחה, היחידה הצבאית, החברים: בינתיים המשפחתיות הישראלית גוברת על כל לבט.
הרמטכ"ל חייב בציות. אף על פי כן, לרמטכ"לים יש דרכים להתמודד עם החלטה של הדרג המדיני שהם לא שלמים איתה. בידיהם להחליט על השיטה, הזמן, הכלים. הרמטכ"ל הזכיר בגלוי תנאי אחד: הוא לא יורה על פעולה צבאית שתסכן את חיי החטופים. זה מחייב את צה"ל להיכנס לתוך עזה על קצות האצבעות. יש חטופים חיים בעזה רבתי; יש חטופים גם במחנות המרכז ובדיר אל-בלח. החטופים ניתנים לשינוע. צה"ל בנוי להתמודד עם נפילתם של לוחמים. הוא יתקשה להתמודד עם מותו של חטוף נוסף מירי של כוחותינו.
כיבוש עזה הוא המבחן האמיתי של אייל זמיר, לא מפגני הראווה של שר הביטחון. כ"ץ מתקשה להינתק משני המקומות שבהם חש בבית: מרכז הליכוד ומשרד התחבורה. בראש שלו הצבא הוא רכבת ישראל והרמטכ"ל הוא ראש ועד נהגי הקטרים. אם לא תשפיל אותו לא תתקיים. שרשרת הפיצוץ מתחילה בילד של נתניהו, עוברת לאמא שלו ולברדוגו, מדליקה את חברי המרכז, מבהילה את שר הביטחון וקובעת סדר יום למלחמה. שר הביטחון האמיתי חי במיאמי.
הרבה גבות הורמו באמריקה כאשר טראמפ הורה השבוע למשמר הלאומי להיכנס לוושינגטון הבירה. המשמר הלאומי הוא יחידה צבאית. מותר להפעיל אותו על אדמת אמריקה רק במקרי חירום. שום מקרה חירום לא נרשם בוושינגטון, לבד מהחום והלחות של אוגוסט. טראמפ ציפצף על העובדות, החוק, ההיסטוריה, החוקה. ראשי הצבא לא השמיעו הגה: טראמפ סירס אותם.
כיבוש עזה שייך לקטגוריה אחרת, יותר חוקית אבל הרבה יותר מסוכנת. הרמטכ"ל הוא כדור על שולחן הרולטה של נתניהו.
עד שנגמור לפוצץ
אזהרה לקורא: ייאמרו כאן כמה דברים חיוביים על הממשלה. קיבוץ רעים יושב בלב קללת 7 באוקטובר, בין חניון רעים, אתר הטבח בפסטיבל נובה, למחנה רעים, בסיס אוגדת עזה, שהותקף ונכבש. כמאה מחבלים חדרו לקיבוץ באותו בוקר. מולם עמדה כיתת כוננות בת חמישה ואחר כך עוד שניים מאנשי הקיבוץ. הם נלחמו במחבלים בחוכמה: במקום להסתער עליהם צלפו בהם ביעילות קטלנית וסגרו בפניהם את שער הקיבוץ. אלמלא פעלו כפי שפעלו הטבח היה גדול בהרבה. חמישה חברי רעים נרצחו באותו יום וחמישה נחטפו, בהם שלושה עובדים זרים. כוחות צבא ושוטרים הגיעו בצהריים, ולקחו את הלחימה עליהם. כל המחבלים חוסלו. רעים פתח בתהליך השיקום שלו למחרת.
שיקום יישובי ותושבי העוטף הוא אתגר גדול – לא גדול כמו המלחמה, אבל לא פחות חשוב ממנה. הוא מתבצע מול קהילות מוכות הפקרה, שכול וטראומה, כשבנים שלהן, חיים וחללים, עדיין בעזה ושרים בממשלה תומכים בהפקרתם. כל החשדות כלפי הממשלה מוצדקים.
הממשלה הקימה למען השיקום מינהלת והכתירה אותה בשם חגיגי: תקומה. את תקומה הקים משה אדרי, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ואחד המנכ"לים האיכותיים האחרונים שנותרו בממשלה. באוגוסט שעבר חזר לעבודתו במערך האטומי. שבעה חודשים לקח לממשלה למנות מחליף: אביעד פרידמן, מנכ"ל משרד השיכון בעבר ואיש אמונו של השר זאב אלקין. אני מכיר אותו מתפקידים קודמים: הוא לא בא לריב – הוא בא לעבוד.
ביום שני הצטרפתי אליו לסיור, משדרות בצפון עד סופה בדרום. היוזמה הייתה שלי. 47 יישובים מטופלים בתקומה. עם 46 נחתמו הסכמים שנמצאים בשלבים שונים של ביצוע; עם יישוב אחד, ניר עוז, לא נחתם הסכם. סיפור ניר עוז מקומם: ארחיב עליו בהמשך.
97 אחוז מהתושבים בקו האחורי חזרו לבתיהם. רשימות ההמתנה מלאות. שדרות, עיר המחוז, מונה עכשיו 40 אלף נפש. עד 2040 היא תגיע ל-80 אלף, אומר ראש העירייה אלון דוידי. עתודות הקרקע כמעט מוצו. הגיע הזמן להתחדשות עירונית: בתים בני עשר קומות במקום בתי עולים צמודי קרקע. יש הרבה סיבות לצמיחה. אחת החשובות היא ההטבה במס: 20 אחוז. למשפחה מהמעמד הבינוני זה צ'ופר גדול.
הבעיה המציקה כרגע, בשדרות ובכל היישובים, איננה חמאס אלא הפיצוצים של צה"ל בעזה. צירי הדלתות מתעקמים; קירות נסדקים; שינת הילדים נטרפת. כשאנשים פונים למס רכוש התשובה היא חכו, אל תתקנו - צה"ל עוד לא גמר לפוצץ.
מי שמאמין
ב-9 באוקטובר, יומיים לאחר הקרב, אותר ברעים המחבל האחרון. הוא התחבא בשיחים, סמוך לגדר. את הבתים שנפגעו הקיבוץ התחיל להרוס יום קודם. "החלטנו שלא נחיה בתוך אנדרטות", אומר נעם מרק, לשעבר מנכ"ל מפעל המתכת המצליח של הקיבוץ, איש הקשר לתקומה.
שכונת הצעירים, סמוך לכניסה לקיבוץ, נפגעה קשות. הבתים נהרסו ובמקומם רכש הקיבוץ בתים טרומיים. לא חיכו לממשלה – חתמו על חוזה מתוך ביטחון שתקומה תשלם בסוף את החשבון. הדירות מרווחות – 120 מ"ר למשפחה, 60 מ"ר ליחיד או לזוג. המעטפת כולה בטון; בכל דירה יש ממ"ד. בתוך ימים השכונה תהיה מוכנה לאכלוס.
הגאווה גדולה. "סללנו כביש תוך כדי נסיעה עליו במהירות של 100 קמ"ש", אומרת זוהר מזרחי, מזכירת הקיבוץ. "אנחנו קהילה שיודעת לדאוג לעצמה", אומרת נועה אחרק, מנהלת הקהילה. "אנחנו יישוב שמאמין", אומר נעם מרק.
לא אמונה בחסדי שמיים - אמונה של התושבים בהנהגה שלהם. המצב מול הממשלה קצת יותר מורכב. הקיבוץ חייב שלושה מיליון שקל לחברה שייצרה את הבתים. "חשבתי שתקומה תשלם את הכסף עכשיו", אמר. "היום הודיעו לי שהכסף יגיע רק בסוף השנה. רצתי לפני הניירת – אני לא יודע לעבוד אחרת. בסוף נסתדר".
הוא מרוצה מהעבודה עם תקומה. "הצוות שלהם א-פוליטי", אמר. "הם אנשים טובים עם שליחות בעיניים". לפני שבועיים חגגו ברעים בר (ובת)-מצווה לשישה מהילדים. אביעד פרידמן, עם כיפה גדולה על הראש, הוזמן לאירוע והתרגש עד דמעות. "מאה איש ניגשו אליי עם בקשה אחת", אמר לי, "'תאכל משהו, תאכל משהו, האוכל כשר'".
חצר הקיבוץ נראתה השבוע כמו אתר בנייה. עד פתיחת שנת הלימודים ב-1 בספטמבר הכל אמור להסתיים: הבנייה החדשה, שיקום הבתים שניזוקו, חידוש התשתיות. האם אתה חושב על העתיד של עזה, שאלתי את מרק.
"לפני 7 באוקטובר הייתי יותר הומני", אמר. "היום הם פחות מעניינים אותי". ואז הוסיף: "אני לא מאמין שאם למישהו יהיה רע, לי יהיה יותר טוב".
מי שלא מאמין
בשלושה קיבוצים, ניר עוז, בארי וכפר עזה, הפגיעה ב-7 באוקטובר הייתה קשה במיוחד. ניר עוז הוא חריג בתוך חריג: כשליש מחברי הקיבוץ נרצחו, נחטפו או נפצעו; ליישובים אחרים הצבא איחר להגיע; לניר עוז הוא לא הגיע בכלל.
הטראומה גדולה. הלב נודד בין שלוש חזיתות: המאבק הנואש לשחרור החטופים; ההתמודדות עם השבר הפנימי; עתידו של היישוב. אילו עודד ליפשיץ, חברי למילואים, היה איתנו, הוא היה זועק את זעקת הקיבוץ מעל כל במה. אבל עודד נחטף ונרצח בעזה.
בניר עוז לא מאמינים לממשלה, ולתקומה בתוכה. אפשר להבין מדוע. הסיפור על קק"ל הוא קצה הקרחון: לאחר התדיינות ארוכה בין הקיבוץ לתקומה סוכם באפריל על חבילת שיקום בת כ-400 מיליון שקל. הממשלה תיתן 360 מיליון וקק"ל תשלים עם כ-40 מיליון, חלק מחבילה גדולה של מימון ליישובים. ההחלטה הייתה צריכה להתקבל בתוך שבועיים, מקסימום עד סוף החודש, אבל בקק"ל לא מיהרו. נתניהו, שביקר לראשונה בניר עוז בתחילת יולי, שנה וחצי לאחר המחדל, רצה להוכיח לחברי הקיבוץ שאכפת לו. הוא הפעיל לחץ על יו"ר קק"ל, יפעת עובדיה-לוסקי. הלחץ לא עזר.
בירוקרטיה, הסבירו כולם, הפקידים אשמים. לא בדיוק. קק"ל היא מוסד רקוב, כספומט למפלגות שהשחיתו. היא חיה על הכנסות מקרקעות שאינן שלה, זכר להסדר מפוקפק מראשית המדינה. עובדיה-לוסקי באה מהליכוד העולמי, תחנת ג'ובים בחצר האחורית של המפלגה. הכסף גדול, התועלת אפסית והמריבות בשמיים.
פרידמן האמין שהחלק של קק"ל יגיע. בכל זאת, ניר עוז. "טעיתי כשהסכמתי להצמדה של החבילה לקק"ל", הוא אומר. "אתה יכול להאשים אותי בנאיביות".
ביום שני השבוע, בסרטון תעמולה משותף, הודיעו נתניהו ועובדיה-לוסקי שהסכום אושר. "פריצת דרך", הכריז נתניהו בחגיגיות. הכסף יגיע מתישהו, אבל הוא לא יחזיר את האמון.
פער בחזון
אמי פלמור הייתה חמש שנים מנכ"לית משרד המשפטים. היא כיהנה תחת ציפי לבני מהמרכז ואיילת שקד מהימין. אמיר אוחנה, שירש את שקד, שלח אותה הביתה. אחד התפקידים הציבוריים שלקחה על עצמה הביא אותה לניר עוז. הקיבוץ מינה אותה לפרויקטורית, מול הממשלה. "אנחנו יורקים דם", אמרה לי השבוע.
"44 אחוז מהבתים בניר עוז נשרפו. בגדול, תקומה אמרה לניר עוז – אני אתן לכם כסף כדי לבנות מחדש אותם בתים או לשפץ אותם, עם קצת שיפורים. המתווה הזה לא התאים.
"ניר עוז היה קיבוץ ספרטני, עם דירות קטנות בהשוואה לכפר עזה או לבארי. 50 אחוז מהממ"דים לא היו תקניים. התקרות היו מאזבסט. צריך לתכנן מחדש את כולו. הבנייה מחדש היא אירוע מורכב, הנדסי, כלכלי וחברתי. צריך לתת מענה גם ליורשים של החברים שנרצחו, גם לאלה שלא מסוגלים לחזור".
המנהיגות הוותיקה של הקיבוץ נמחקה ב-7 באוקטובר. קמה מנהיגות חדשה, שחלק ממנה מבקש עכשיו להצטרף כקבוצה לבית ניר, קיבוץ בטוח יותר, רחוק מהגבול. עשויות להגיע לשם עד 50 משפחות. החברים הגיעו להסדר עם האוצר שמבטיח להם זכויות בקיבוץ החדש. הטראומה אמיתית; העזיבה לגיטימית; מה יקרה לקהילה, לקיבוץ, קשה לדעת.
פלמור היא בת בית במסדרונות הממשלה. יש לה יתרון נוסף: היא תושבת מבשרת ציון. היא לא באה לממשלה עם אותם מטענים רגשיים. "תאר לך", אמרה לי, "ש(פדויית השבי) ארבל יהוד הייתה צריכה לנהל את המשאים ומתנים האלה. היא הייתה רואה את סמוטריץ' וחושבת על בן זוגה אריאל קוניו שחטוף בעזה והוא פועל נגד עסקה שתחזיר אותו. אני במצב אחר. אני אחייך לסמוטריץ' אם צריך. חבל שבממשלה לא יודעים לנצל את זה".
הפער הוא גם בחזון: בתקומה מסתכלים על מה שיש; פלמור על מה שניר עוז רוצה להיות. "הם אמרו, אין צורך להקים מחדש את בתי הילדים. אין בהם שימוש. אמרתי, האחריות שלי היא לשקם את הקהילה. פניי לעתיד. אנחנו לא מתקצבים, הם אמרו. אוקיי, אמרתי, נבנה מכספי תרומות. זה לא ייראה טוב, הם אמרו.
"הנרטיב שלי הוא לא נרטיב של מסכנות. תקומה לא יודעת להחריג את מי שצריך להחריג. במקום לגלות יצירתיות היא גוררת רגליים".
פרידמן מבין לליבה: "יש לי אליה הערכה עצומה", אמר. "יכול היה להיות מצב שאמי פלמור הייתה מנכ"לית תקומה ואני הפרוייקטור של ניר עוז. היית שומע משנינו אותם דיבורים".
יש עם מי לריב
מיכל עוזיהו היא המושבניקית הראשונה שנבחרה לראשות המועצה האזורית אשכול. ניר עוז בשטח השיפוט שלה. "תקומה הוקמה כשהדם עוד לא יבש, לאחר האסון הגדול בתולדות המדינה", אמרה. "הכוונות טובות, הארגון חשוב מאוד, אבל אין בו די גמישות. אני אומרת בכל מקום, יש לי עם מי לריב.
"אם המטרה היא רק להביא כמה שיותר תושבים לעוטף, שייבנו רבי-קומות בשדרות, סבבה לכולם. אבל המדינה צריכה יישובים חזקים לאורך הגבול. קיבוץ או מושב לא יכולים להכפיל את עצמם. השיקולים אחרים.
"אנחנו רוצים לקבל את שלנו בלי בכי, בלי מסכנות. ש-7 באוקטובר לא יגדיר אותנו. ניר עוז היא לא בעיה – היא נס".
ביום רביעי פרידמן היה בנחל עוז, קהילה שהתפצלה במהלך הפינוי ומתקשה להתאחד מחדש. מתנדבת מגרמניה שמעה את הפיצוצים מעזה ונכנסה לפאניקה. "מה עשיתי? החזקתי לה את היד", סיפר.
"לעולם לא אהיה פוליטיקאי", אמר לי. "אני חושב שהטענות של היישובים צודקות. באתי כדי לתקן, כדי לפתור בעיות. אין כאן פוליטיקות".
שאלתי אותו על ניר עוז. "הם הנושים שלי", אמר. "אני, כנציג המדינה, בעל החוב. אני חייב להם".
השנה יחזרו לעוטף כל התושבים, לבד מחמישה קיבוצי גדר; בשנה הבאה יחזרו עוד ארבעה; ב-2027 יחזור היישוב האחרון, ניר עוז. ב-2028 תיסגר תקומה.
מסביב יהום הסער
ביום רביעי התכנס מרכז הליכוד בתל-אביב, לאשר את ההצטרפות של גדעון סער וסיעתו לליכוד. האירוע היה פתטי, מכמיר לב. הנסיך הארי חוזר בזנב מושפל לארמון, ואחריו משתרכת מייגן מרקל, הדוכסית מסאסקס. מפאת המבוכה סגרו את האירוע בפני התקשורת: בממשלה הנוכחית ישיבות הקבינט הביטחוני פתוחות לרווחה וישיבות מרכז המפלגה חשאיות. המסוק הצבאי שריחף מעל העביר את המסר: המלך יורד אל עמו.
חברי המרכז, כמו חברי מוסדות מפא"י בשעתם, חיים בבועה: כל עולמם עסקני. השאלות קריטיות: האם סער יחבור לחיים כץ? מי דפק את מי בהסתדרות הציונית? האם ישנו את כללי המשחק בפריימריז?
זוג מבוגר, לבוש בחולצות מחאה שחורות, התיישב על ספסל בחוץ. המוזמנים עברו על פניהם בשתיקה. אחדים פתחו פה. המילה "מסריחים" הייתה העדינה ביותר. הבריונות מידבקת: מה שמותר לשר המשפטים מותר גם להם. שוטר ביקש מהזוג להתפנות. מה תעשה לי, תפשיט אותי? שאלה האישה, ואחר כך התרצתה. "שהחיינו", אמר סער. "וקיימנו".
