א. על כיבוש עזה.
מדינת ישראל כבר חוותה החלטות קשות. חלק מהן לא הוכנו כדבעי, והתוצאה הייתה קשה לא פחות מן ההחלטות. ההתנתקות ב-2005 היא דוגמה לכך. סיפור אישי: הוצאתי על ידי נשיא העליון אהרן ברק מההרכב שדן בהתנתקות, כי רעייתי כמשנה לפרקליט המדינה עסקה בפיצויי ההתנתקות. חברי השופט אדמונד לוי, שהיה בדעת מיעוט, נועץ בי באשר לנושאים משפטיים-היסטוריים, בעיקר תקופת המנדט. אילו הייתי בהרכב, הייתי כותב דעת מיעוט, לא מטעמי השופט לוי, שעסקו בעצם מדיניות הממשלה, אלא כי מניסיון רב ליד שולחן הממשלה לא השתכנעתי שהממשלה קיבלה את כל ההערכות המודיעיניות והאסטרטגיות הראויות על עתידה של עזה אחרי ההתנתקות. דברים אלה ביטאתי בשיחות אישיות בזמן אמיתי. תחושתי כיום דומה. שערי עזה, כנאומו של משה דיין בהלוויית רועי רוטברג הי"ד, כבדו מכתפי מדינת ישראל. יש כל כך הרבה סכנות וקשיים בדרך, ובהם סכנת הכיליון לחטופים, המחיר בקורבנות צה"ל, החשש לעבירות על המשפט הבינלאומי – האם לכל אלה נעשתה עבודת מטה ראויה? שאם לא כן, בהיעדר תוכנית לעזה בהמשך, ובהיעדר קונצנזוס פנימי הנחוץ כאוויר לנשימה כשנלחמים מאות אלפים ומסכנים את חייהם, האופק נראה עמום ועגום. הלוואי שאתבדה. נכנסנו למלחמה מוצדקת מאין כמוה בקול ענות גבורה אחרי הטבח של 7 באוקטובר. אבל מי יישא פניו אל משפחות הנטבחים והנחטפים אם התוצאה תהיה שקיעה בבוץ העזתי? איני מקל ראש בהצלחות בלבנון, בסוריה ובאיראן, אך שדה הקרב הממאיר הוא עזה. ובינתיים נזכור בכל רגע את החטופים ונייחל לנס השבתם.
ב. על היועצת המשפטית לממשלה.
מהלך ההדחה הוא משגה גדול, שגוי לגופו, שגוי בתוצאותיו ומוסיף להבאיש את ריחנו בעולם, וספק רב אם יועיל, לעניות דעתי, למבקשי ההדחה. נעילת הלשכה בפני היועצת המשפטית מטעם השר היא הפקרות, כדברי חכמים "איש את רעהו חיים בלעו". כמה פשוט ומסתבר יותר היה לפנות ליועצת ולהציע שבתנאי היחסים הקיימים תשב בלשכה אחרת בבניין, במקום "תפילת הנעילה". מי חושב על דוגמה לדור צעיר, על חיילים שלוחמים למען המולדת, כשמנהיגי המולדת לוחמים נגד מפקדם הרמטכ"ל, נגד שומרי הסף המשפטיים, נגד השירות הציבורי בכלל. המשמעות – המינויים יהיו מ"אנשי שלומנו", כמו שכבר הוחל במשטרה, בעוד הגופים הביטחוניים והמשפטיים אמורים להיות ניטרליים. מאידך גיסא, גם הפרקליטות הכפופה ליועצת והייעוץ המשפטי, וגם בתי המשפט, זקוקים מאוד להתבוננות עצמית, לענווה ולאנושיות, וגם להודות בטעות אינה בושה. כולנו בני אנוש.
מי חושב על דוגמה לדור צעיר, על חיילים שלוחמים למען המולדת, כשמנהיגי המולדת לוחמים נגד מפקדם הרמטכ"ל, נגד שומרי הסף המשפטיים, נגד השירות הציבורי
ג. על הסניגוריה הציבורית.
במעבר חד: בימים אלה הוגש לשר המשפטים יריב לוין דוח הסניגוריה הציבורית לשנת 2024. הסניגוריה, בראשות ענת מְיַסד-כנען המצוינת, היא אחד האותות למאמץ של מדינת ישראל להיות (עדיין) מדינה מתוקנת. היא גוף ממלכתי השוחה נגד הזרם של תחושות ציבוריות זועמות כלפי עבריינים, והמגן בבתי המשפט על מי שאינם צדיקים, אך הם בני אדם וזכאים לייצוג בהליכיהם המשפטיים. גילוי נאות: אני חבר בוועדת הסניגוריה בראשות שר המשפטים, התומך בסניגוריה. הסניגוריה ראויה למילה טובה על עבודתה. אחת הנקודות הכאובות בדוח היא כמות העצורים הענקית לעומת מספר מקומות הכליאה, ותנאיהם של העצורים. יש כיום כ-24 אלף כלואים לעומת כ-14 אלף מקומות כליאה. אינני מקל ראש כלל בתקופה הקשה ובנושא העצורים הביטחוניים, כולל רוצחי הנוח'בה. אך הפער עצום, ופירושו שכ-61% מן העצורים ומהם 40% פליליים – מרחב המחיה שלהם הוא פחות משמעותית ממה שנקבע בבג"ץ (עוד גילוי נאות, פסק דין שניתן ביום פרישתי), ועומד בפועל על פחות מ-3 מ"ר, "תנאי סרדינים". נוח לרשויות לבקש להמשיך להחזיק אנשים במעצר מחשש מסוכנות, וזהו לא אחת הדנ”א המשטרתי התביעתי. אולם ישנן חלופות מעצר טובות שניתן לנקוט, וזו גם גישתו העקרונית של המחוקק, כגון מעצר בית בפיקוח ופיקוח באיזוק אלקטרוני. ראוי להימנע ממעצרים מוגזמים.
ד. מבט קדימה.
לעניות דעתי לא הייתה לישראל תקופה גרועה מזאת במובנים רבים. חובת הממשלה היא לנסות לעצב דרך לצאת מהמבוך, מעבר לעידוד הסיוע ההומניטרי, להראות לנו ולעולם אסטרטגיית יציאה, לזכור כי אנו תלויים כלכלית ומדינית במדינות אחרות, לדבר על מאמץ לשלום גם אם ביום לא קרוב. מהצהרותיהם לא אחת של שרים ופוליטיקאים עולה ההפך; היכן השכל הישר?
ועוד בנושא היורד לשורש: רבנים בעולם החרדי מצהירים כי אין להתיר להתגייס גם למי שאינו לומד, ויש המחציפים לומר שזהו פיקוח נפש ואפשר בשבת לעלות על רכב ולעזוב את הארץ. אין צורך להיות פוסקים כדי להבין שזהו סילוף של ההלכה, וכיצד יבואו אלה לפני בוראם בדמם הסמוק לשיטתם, כשזולתם מוסרים נפשם? מרים ואנוכי נתקענו ברכבנו בהפגנה של חרדים בכביש בירושלים. ילד בן שבע-שמונה השתטח לפני מכוניתי. אחרים צווחו ככרוכיה "חופש הביטוי". חופש הביטוי העילאי הוא לימוד תורה שבשמו אתה זועק. לך ללמוד, ואם לא – התגייס. היכן ההלכה והמוסר לאמיתם? טוב שאנו שרויים בשבע שבתות הברכה במסורתנו.
