"מה היה כאן, בבאר-שבע, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, כשבן-גוריון עמד בתל-אביב (כי ירושלים הייתה נצורה) והודיע בקול צלול ונרגש: 'אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'?" – כך פתחתי את שיחתי למוזמני חגיגת בר-המצווה בעיר העתיקה של באר-שבע.
איש מן המסובים לא ניחש. גיליתי להם: "היה כאן... צבא מצרים". המצרים שלחו שתי זרועות: מאשקלון לחברון, וצפונה עד חלק מבתי קיבוץ רמת רחל, בדרום ירושלים. וזרוע שנייה מאשקלון שאפה לתל-אביב והתקדמה צפונה "עד הלום" בואכה אשדוד. הערבים לא הסתפקו ב"תוכנית החלוקה", אנחנו הדפנו, והגענו עד ים סוף.
מתי שיחררנו את באר-שבע? רק חצי שנה אחרי הכרזת העצמאות, בחול המועד סוכות תש"ט. ממאי 1949 ועד אוקטובר – צבא מצרים רבץ כאן. לא נס הוא, שאנחנו חוגגים כאן את הבר-מצווה? והנה עוד נס:
לפני 76 שנה, הוריך, ורד וגדעון, וגם הוריהם, לא היו יכולים להיפגש: סבא רוני חי בטוניסיה, סבתא דינה חייתה במרוקו הספרדית (שני אגפי צפון אפריקה), סבתא צפורה חייתה באוקראינה (מזרח אירופה), סבא יוסף חי בארגנטינה (דרום אמריקה), "ואתה עלית לתורה באסיה, אתה הפקה בין-יבשתית!" אמרתי לעומרי בר-המצווה. "משלוש יבשות נקבצו כדי להפיק אותך, והכל לפי נבואת ירמיהו סביב שנת 586 לפנה"ס, על סף חורבן ירושלים בידי הבבלים, וגלות יהודה בפעם הראשונה: הנני מביא אותם מארץ צפון, וקיבצתים מירכתי ארץ, בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה, עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. הנבואה שהסבים של כולנו, בכל הגלויות, בכל שנה, קראו אותה, ואתה חוזה בנס במו עיניך. נס שחרור באר-שבע, נס קיבוץ הגלויות, נס קום המדינה.
ומדוע לאביך, גדעון – קראו גדעון? כי הוא חי בארגנטינה, הארץ שמדינת ישראל לכדה בה את צורר היהודים אייכמן. וסביך, הורי גדעון, רצו להנציח את התובע, שהיה קולו של עם ישראל במשפט אייכמן, גדעון האוזנר. נס העמדת הפושע הנאצי לדין בירושלים.
והנס הפשוט ביותר הוא שעומרי בכלל לא יודע שהוא נס. הוא נער חרוץ, נלהב, אבל רגיל. וסיפורו הוא סיפורם של מאות אלפים, ואפילו יותר, בארצנו.
אצל סבא רוני, בטוניסיה, וגם ברחבי צפון אפריקה, בליל הסדר, כשבצעו את המצה האמצעית לטמון לאפיקומן, נהגו להוסיף: "כך קרע הקדוש ברוך הוא את הים ל-12 שבילים, ויצאו מתוכו בני ישראל בחרבה". רגע, 12 שבילים? בתורה כתוב שמשה רבנו בקע את הים, ועברנו יחד, אבל אגדה קדמונית טוענת שכל שבט עבר לחוד.
יש גלים גדולים סביבנו. וכדי לשמור על סדרת הניסים של הנער הפשוט, בר-המצווה, בבאר-שבע, צריך לעבור בין הגלים יחד.
