מגיע רגע שמנהיג פוליטי מבין שאין לו כבר דרך חזרה, שלא חשוב מה יעשה - הציבור שמתנגד לו לא יקבל אותו, לא ישתכנע, לא יתמוך בו. על כן כל מה שנותר לו הוא להעמיק את אחיזתו בשלטון, ולהגביר את מאמציו כדי לבצר את נאמנות ה"בייס". זו דינמיקה מסוכנת שמזינה את עצמה: המנהיג כבר לא מנסה להרחיב את מעגל התמיכה על ידי הליכה לעבר מרכז הכובד הפוליטי, אלא להפך, מקצין את עמדותיו ומדיניותו, מה שמגביר את הסנטימנט השלילי בקרב מתנגדיו, וכך דוחף אותו עוד לקצה, וחוזר חלילה. התוצאה היא חמורה ומסוכנת: המנהיג נוקט מדיניות שלאו דווקא משקפת את עמדותיו המקוריות, וקרוב לוודאי לא משרתת את טובת המדינה, אלא הנה פרי מעגל קסמים הרסני.
ברור שנתניהו חצה את הקו האדום הזה מזמן, אם כי קשה להצביע על הרגע המדויק שבו זה קרה: האם כשנפתח משפט האלפים במאי 2020? האם כאשר לא העביר תקציב מדינה ב-2021 ובכך מנע את קיומה של הרוטציה עם גנץ? או שמא במהלך הבחירות לכנסת ה-25, כשהכשיר, ולאחר מכן צירף לקואליציה, את הגורמים הקיצוניים ביותר בפוליטיקה הישראלית? המציאות הקשה שבה אנו מצויים היא בחלקה הגדול תולדה של אותה דינמיקה הרסנית, שהרי אין דבר מסוכן יותר מאשר מנהיג פוליטי בעמדת כוח שאין לו כבר מה להפסיד.
יתרה מזאת, בגלל שליטתו המוחלטת בליכוד, נתניהו הצליח לגרום לכך שגם חברי הכנסת והשרים ממפלגתו יחצו אף הם את אותו קו אדום - כלומר, הם חייבים ליישר קו עם נתניהו ולא "לסטות" ממנו במהומה, שכן ממילא הם נמאסו על הציבור האחר, שלא יקבל אותם בשום מקרה. גם להם אין כבר מה להפסיד, ועל כן נותר להם רק להקצין עוד כדי לזכות באהדת אותו בייס.
צריך להבין שלא מדובר בקרב אגרוף שבו צד אחד יפיל בנוקאאוט את השני - בסוף שני הצדדים צריכים למצוא דרך לשתף פעולה
משהו דומה קורה בזירה הבינלאומית. הצונאמי המדיני נגד מדיניות הממשלה בעזה הביא את ראש הממשלה לוותר על הזירה הזאת, ולהתמקד רק בהבטחת תמיכתו של טראמפ. זו דינמיקה מסוכנת מאוד, שכן מנהיגי מדינות ידידותיות חשובות כמו גרמניה ובריטניה מבחינים בכך שנתניהו כבר לא סופר אותם, ועל כן מעלים את הטון ונוקטים אמצעי לחץ חדים יותר, מה שמגביר עוד את התחושה שממילא "העולם כולו נגדנו" ועל כן אין טעם להתחשב בו. התוצאה היא נזק הולך וגובר למעמדה של ישראל, שמשליך על כל היבט - ביטחוני, כלכלי, אקדמי, תיירותי, ספורטיבי, וכד'.
האם נתניהו לא רואה זאת? אין לדעת, אבל מה שברור הוא כי ראש הממשלה שבוי כיום בתוך אותו מעגל שוטה מבית ומחוץ, שכולנו שותפים לו, גם התומכים וגם המתנגדים. ישנם רק שני מהלכים אפשריים למנוע הידרדרות נוספת וחלילה קריסה: פיזור הכנסת ובחירות מיידיות, או הקמת ממשלה חלופית על בסיס קואליציה רחבה ללא האלמנטים הקיצוניים, שתתקיים עד בחירות 2026 ותתחייב לסיום המלחמה והחזרת כל החטופים, התמקדות בשיקום החברה הישראלית ומעמד המדינה בעולם, והימנעות מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת חריפה. ההיתכנות לכך תלויה בין היתר במציאת מוצא מכובד למשפט נתניהו - עסקת טיעון או חנינה.
אין מתכון בדוק לחולל שינוי גם כאשר יש רוב מוצק המצדד בכך, וגם כאשר המשך המצב הקיים כרוך בנזקים גוברים ודאיים. על כן, צריך לנסות כל אפשרות, ולא להרפות. כמו כן, צריך להבין שלא מדובר בקרב אגרוף שבו צד אחד יפיל בנוקאאוט את השני - בסוף שני הצדדים צריכים למצוא דרך לשתף פעולה כדי למצוא מוצא.