מישהו פעם שאל אותי מהו שיר העידוד האהוב עליי ביציע. עניתי לו שזה "יאללללה הביייתתההה!!" אתם יודעים, זה שאתם שרים בערך בכניסה לתוספת הזמן, תוך כדי ההפנמה שאת הניצחון הזה כבר אי-אפשר לקחת לכם, ואתם רוצים לספק נעימת רקע לאוהדי היריבה שכבר מתחילים לנוע מבואסים לכיוון היציאה. השואל היה קצת מופתע שהלכתי על משהו שנועד להקניט את האחר במקום לרומם את רוחי שלי, אבל זה היה בגלל שהוא מבין בכדורגל ישראלי כמו שאני מבין בביולוגיה ימית.
רק בכדורגל שלנו אתה מבין במשפטים בגלל בית הדין, חוטא באגרונומיה בגלל השזרוע, ויכול להרצות על נוהלי משרד הפנים בגלל חלוץ עם סבתא יהודייה
לא, כי אם הוא היה קצת יותר בעניינים, הוא היה מבין שאין כמו כדורגל ישראלי כדי לחוות את עצמך במקסימום. רק בכדורגל שלנו אתה יכול להתחבק 36 שבתות בכל שנה, במשך איזה שלושה עשורים, עם אדם שאין לך מושג מה שם המשפחה שלו. רק בכדורגל שלנו אתה יכול לחוש את עצמך סקאוט מפוספס כי את הילד ששורף עכשיו את הליגה אתה קלטת כבר כשהזדמנת פעם למשחק של נערים א' משום מה. רק בכדורגל שלנו משחק בירושלים הוא כל התירוץ שהיית צריך בשביל "לעשות מזה יום", ולחלוף על פני בנייני האומה כבר ב-11.00 ככה. רק בכדורגל שלנו אתה קצת מבין במשפטים בגלל בית הדין, טיפה חוטא באגרונומיה בגלל השזרוע, ויכול להרצות על נוהלי משרד הפנים בגלל החלוץ ההוא שגילו לו סבתא יהודייה.
עד עכשיו אפשר היה לשבור את הקריז עם המשחקים של הישראליות באירופה, להתחמם עם משחקי הדירוג בגביע הטוטו שאף אחד לא מבין, או לפנטז מול הסרטונים ביוטיוב של הזר החדש שבדיוק נחת בקבוצה שלך. אבל תמיד תמיד לקראת ספטמבר, דקה אחרי הסאגה הקבועה של הקבוצה ההיא שאולי לא תפתח את העונה אבל בסוף בעצם כן – המסך עולה על הבינג' היחיד שיכול להחזיק אותנו מרותקים עד לחודש מאי הבא.
ורק בכדורגל הישראלי – היום יותר מתמיד – אפשר להיות 100% ישראלים. כי עם כל הכבוד לקלישאה שלפיה שפת הכדורגל היא בינלאומית, אני מעדיף בהרבה את הניב המקומי. אני מעדיף להרגיש שייך, להרגיש שזה שלי, להרגיש שאני בבית. אז יאלללללה הביייתתההה!
