1. דווקא בסוף החופש הגדול אני מתעוררת ב-5:00. אף פעם לא הייתי טובה בשינה, לא הייתי מבני העשרה שמתעוררים בחופש ב-13:00 בצהריים. פעם הייתי גאה ביכולת הזו שלא לישון. היום אני כמהה לישון. לנוח. לשים ת'ראש על דיונה.
ב-5:00 בבוקר היד מושטת בניסיון נואש לראות איזו חדשה טובה, לא הותר לפרסום, לא משהו עם המילה גיהינום, לא תוקפים ישראלים בהולנד. ניסיון למשהו, שינוי. אני מתנחמת בסרטונים של דובים פורצים למטבחים בחו"ל, תנינים מטיילים ברחוב. חחח, איזה חדשות משוגעות יש בעולם, בזמן שהחדשות הכי מופרעות הן אצלנו.
2. אני סוגרת טיסה לחגים לדרום-אפריקה, ואמא שלי אומרת: "זה המקום הכי מסוכן בעולם, את יודעת את זה?" וואלה? הכי מסוכן בעולם? לא בטוח.
במקום להתרגש לקראת תחילת השנה, הגן החדש, כיתה ג' – אני פוחדת. מתי שערי הגיהינום מספר 10 ייפתחו? מה יכול להיות יותר גיהינום מהשנתיים האחרונות? הכל נורמל, אפילו עם החום הכבד השלמנו. זה אפילו מביך לדבר על מזג האוויר, על הבצורת, על הרכבת. אני מרגישה כמו בסרט "הכל בכל מקום בבת אחת". "אפילו לא ראית את הסרט", בודה נוזף בי. "אני רק מקבלת על עצמי את הכותרת", אני עונה לו. מדרש השם. אולי צריך לבחור את "האקדח מת מצחוק". אבל הוא לא מת מצחוק, הוא פשוט מת.
3. הכל בכל מקום בבת אחת. מדהים כמה אירועים יכולים לקרות במקביל. אני חווה בכל בוקר 60 רגשות בו-זמנית. כל אחד שחוזר מאיפשהו מספר לי על משהו ש"מרגיש כמו כדור קלונקס טבעי". ואני? נשארתי רק עם הקלונקס הרגילים. בחיים לא לקחתי כדור הרגעה לפני 7 באוקטובר, ועכשיו אני כבר מומחית בסוגים.
דברים פעוטים גורמים לי לפרוץ בבכי, דברים קטנים של הכרת הטוב, מישהו שעוזר באופן הכי לא צפוי. נהג מונית שסימס לי שהוא כבד שמיעה ולא יכול לענות לי לטלפון. מישהו שחתך לי אבטיח בלילה ופשוט נתן לי חתיכה כשהייתי צמאה למים והזעתי בטירוף בסוף יום צילום.
התעצמות הרע מאירה באופן בוהק יותר כל מחווה, ולו הקטנה ביותר. נהג שעצר לי במעבר חציה, סתם מישהו שעזר לי בתחנת דלק. הכל מעלה בי דמעות, כאילו ראיתי חד-קרן בוהק שבקושי קיים. הכל בכל מקום בבת אחת.
ואולי בבת אחת הכל יקרה? וישתנה, ובבוקר יהיה פוש: הם חוזרים.
