לכל ארגון טרור יש מטרת-על פוליטית אסטרטגית, שהטרור והאלימות נועדו כדי להשיגה. לחמאס יש מטרת-על אזורית ומטרת-על לאומית. הראשונה נגזרת מחזון "האחים המוסלמים", תנועת האם של חמאס, שהוא כינון ח’ליפות איסלאמית במזרח התיכון כולו, ללא הקמת מדינות לאום. חיסולה של המדינה היהודית הוא חלק ממטרת-על זו. המטרה השנייה היא השתלטות על החברה הפלסטינית וייצוג העניין הלאומי בזירה האזורית והעולמית. ניצחון על חמאס במלחמה הנוכחית אין פירושו רק חיסול יכולותיו הצבאיות – אלא מניעת וביטול השגת מטרותיו השלטוניות.
מרבית יכולותיו הצבאיות של חמאס הושמדו בשנתה הראשונה של המלחמה. חיסול יכולותיו השיוריות, עד הריגת אחרון אוחזי הקלשניקוב, הוא מטרה שאינה בת-השגה. היא לבטח לא תושג בלחימה בשטח בנוי, עתיר מחבואים ומסתורים, רווי מוקשים ומטענים – מלכודת מוות לכוחותינו. הארכת המלחמה לא מכוונת לניצחון צבאי על חמאס אלא להארכת שלטון נתניהו. מתישהו ב-2026 המלחמה תשמש תירוץ לדחיית הבחירות. כמה מבנינו ישלמו בחייהם על התרגיל הפוליטי הזה?
להגדיר את ההכרה של העולם במדינה פלסטינית כ"פרס לחמאס" זה שילוב של בורות וטמטום. אין תבוסה מדינית גדולה יותר לחמאס מאשר הכרה בינלאומית בישות הפלסטינית שתחתיה הוא חותר מאז 2007
את הניצחון הכולל, האסטרטגי, אין ראש הממשלה מעוניין להשיג. התעקשותו כי שום גורם ערבי-פלסטיני לא יקבל את ניהול הרצועה העניקה לחמאס את ניצחונו האמיתי – עד היום הוא הגורם השליט ברצועת עזה, חרף כל המכות הצבאיות שחטף במחיר חייהם של מאות רבות מלוחמינו. את "הנעת" האוכלוסייה האזרחית הוא הפך לניצחון תעמולתי על ישראל. כאשר יפונו מיליון תושבי עזה יתעצמו בידודה ונידויה של ישראל. חמאס ינוצח רק כאשר תישלל ממנו השליטה בעזה ותימסר לשלטון פלסטיני המתנגד לו – כי אין לחמאס אויב ערבי מר יותר מהממלכתיות הפלסטינית החילונית. ההכרה של אומות העולם במדינה פלסטינית אין בה כיום שום ישועה לאף אחד, אבל להגדירה כ"פרס לחמאס" זה שילוב של בורות וטמטום. אין תבוסה מדינית גדולה יותר לחמאס מאשר הכרה בינלאומית בישות הפלסטינית שתחתיה הוא חותר מאז 2007.
מדינות ערב העשירות והמתונות מוכנות להשתתף בשיקום עזה, מוכנות לסייע לרשות הפלסטינית לעמוד על רגליה חרף צעדיו של שר האוצר סמוטריץ' שנועדו לרסק אותה כלכלית, ומוכנות לאמן את כוחות הביטחון שלה – אבל הן אינן רוצות לאורך ימים לעסוק בעצמן בניהול הרצועה. על כן ישנן שתי חלופות לשלטון הנוכחי של חמאס: שליטה של הרשות הפלסטינית בעזרת מדינות ערב, או ממשל צבאי ישראלי מלא על מחירו הכבד בחיי ישראלים ובמיליארדי שקלים.
חייבים להכיר בעובדות החיים: ברצועת עזה חיים כשליש מערביי ארץ ישראל. הם חלק מהעם הפלסטיני, והם לא ייעלמו לסומליה ולטריפולי. על מחיר השליטה בהם כבר דיברנו, את מחיר הניסיון לגירושם אנו כבר מתחילים לשלם כעת. את המכות הצבאיות על חמאס יש להשלים על ידי גירושו מהשליטה בעזה ומכל דיון על עתידה של ארץ ישראל.
הציווי הדחוף ביותר הוא השבת כל החטופים והפסקת המלחמה. את שלטון חמאס בעזה צריך להחליף ולקבע סידורי ביטחון שיבטיחו את ביטחונם של תושבי העוטף. כדי שהפצצה ההומניטרית בעזה לא תתפוצץ לנו בפנים יש להתחיל ביישום התוכנית המצרית לשיקום עזה. צרתנו היא כי ממשלה זו לא תעשה דבר מכל אלה – ועל כן כל אמצעי בלתי אלים כשר להוריד אותה.
ד"ר אפרים סנה, תא"ל במילואים, שירת כשר וכסגן שר הביטחון בממשלות ישראל, חבר הנהלת תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל"
