לפני שנים עסקתי ב'חגיגת קיץ' בספרי 'על עת ועל אֲתָר' (1998), וטענתי שאלתרמן המזדקן "התכתב" בספר שיריו האחרון עם מחזהו של אברהם גולדפאדן 'המכשפה', שאותו תירגם לעברית בעלומיו, ב-1935, ללהקת 'הקומדיה הארצישראלית' של מיכאל גור ומרים ברנשטיין-כהן. הגיבורה הראשית באופרה המלודרמטית של גולדפאדן היא מירה'לה, בת עשירים, שאמה החורגת והמכשפה זוממות להעלימהּ מהאופק כדי להשתלט על רכושה, והיא נופלת בידי סרסור שכמעט מצליח להורידה לזנות. מירה'לה נקלעת לבית קלון בסטַמבּוּל (אכן, באיסטנבול התנהל בשנות "מפנה המאה" סחר נשים יהודיות שהוברחו לדרום אמריקה). מרדכי-מרכוס, המיועד למירה'לה, שכלתו האהובה אבדה לו, יוצא למסע חיפושים במרחבי תבל, ומצליח להחזיר הביתה את השֵּׂיה האובדת. ראוי לזכור: "מרים" בברית החדשה היא גם הקדושה וגם הקדֵשה, שהרי מרים המגדלית, המכונה בבשורה על פי לוקס "החוטאת", למעשה עסקה בזנות.
ברי, אלתרמן שאל מוטיבים מן האופרטה הסנטימנטלית שתירגם בעלומיו ושילבם ב'חגיגת קיץ' (1965): הוא קרא לגיבורת יצירתו "מרים", זֵכר למירה'לה של גולדפאדן; הוא קבע את זירת ההתרחשות ב"סטַַמבּוּל" ועיצב דמות של מכשפה זדונית ודמות של צעירה תמימה המושלכת אל תהומות הקלון וניצלת בזכות "אביר" החש לעזרתה. מן היצירה הנאיבית על חיי היהודים במזרח אירופה בנה אפוא אלתרמן "מלודרמה" מודרנית המשקפת באספקלריה מעוקמת את "העיר העברית הראשונה" כיובל שנים לאחר היווסדה, ובה מעורבות אמירות עתידניות על דמות דיוקנה של המדינה ושל החברה הישראלית. ביאליק אמר שתל-אביב לא תהיה עיר ראויה לשמה בטרם יהיו בה גנב יהודי וזונה יהודייה. ב'חגיגת קיץ' כבר יש בה פורצים ופרוצות למכביר.
1 צפייה בגלריה
('המכשפה' לאברהם גולדפאדן. תיאטרון הקאמרי היהודי הממלכתי, מוסקבה, 1921 | צילום: גטי אימג'ס)
• • •
מ-1999 אני מחפשת את תרגומו של אלתרמן ל'המכשפה', אך עד כה עלו מאמציי בתוהו. את הטקסט, שיצא גם בספר בהוצאת ורדי (ולא רק בסטנסיל בעבור השחקנים, כמקובל בתיאטרון), כאילו בלעה האדמה. ואולם, בימים אלה, לאחר חיפושים נמרצים של אדיבה גפן, יו"ר מכון גנזים, ובסיוע הצוות המקצועי והמסור של הספרייה הלאומית, הגיעה לידיי התוכנייה של ההצגה, ובה כלולים הפזמונים, פרי תרגומו של אלתרמן, שחשיבות עליונה להם מבחינת חקר אלתרמן. ניתן לראות לאלתר שתרגום זה עולה באיכותו על התרגומים האחרים, הגם שגם הם יפים.
לדוגמה: במחזה כלול פזמון על הוצמאך העיוור ("הוצמאַך איז אַ בלינדער"), הכתוב בשלושה טרוכאים. איש מהמתרגמים לא שם לב למשקל, או שמא לא הצליח להתמודד עם תביעותיו, חוץ מאלתרמן ששמר על המשקל המקורי: הוֹצְמַךְ הוּא, עִוֵּר פֹּה,/ יֵשׁ לְהִזָּהֵר בּוֹ,/ כַּעֲסוֹ בּוֹעֵר בּוֹ,/ תְּנַסֶּה לִתְפֹּס!/ אִם תִּתְפֹּס הַפַּעַם/ יַעֲבֹר הַזַּעַם/ וְתַרְבִּיץ בְּטַעַם/ יַיִן מְלוֹא הַכּוֹס".
הפזמונים מלאים בניצוצי גאונות, אך ההברקות נחבאות אל הכלים ואינן מכריזות על עצמן בראש חוצות כהברקותיו של שלונסקי, למשל. ומדוע לא שמר אלתרמן על האוצר שבו שיקע את כישרונו? ייתכן שהוא התבייש בפזמוניו עקב ביקורת שוללת מצד לאה גולדברג, שקטלה את ההצגה, ואף מצאה דרך מחוכמת לקטול את תרגומו של שותפהּ לדרך בחבורת 'יחדיו', מבלי לומר עליו מילה רעה אחת. אמנם גולדברג הייתה אז עולה חדשה שזה אך ניסתה להתאקלם בארץ, אך בתוך זמן קצר כבר נודעה בשערים כמבקרת התיאטרון של העיתון 'דבר'. את ההצגה 'המכשפה' היא קטלה נמרצות ('דבר', 21 בנובמבר 1935), ועל תרגומו של ידידהּ אלתרמן, שאת שמו לא טרחה אפילו להזכיר, כתבה משפט אחד: "התרגום חי ויפה, אך בפזמונות יש אי-התאמה בין נאיביות גולדפאדנית ותל-אביביוּת 'מטאטאית'".
לכאורה לפנינו ביקורת קורקטית, אך למעשה טמונה בה קטילה צרת עין. מחזה כדוגמת 'המכשפה' הן לא נזקק לסופר מוכשר כאלתרמן לתרגום הדיאלוגים הפרוזאיים, אלא לשם בריאת נוסח עברי לפזמונים — נוסח שיתאים לקהל ולשחקנים (קרי, שיהא קליט ונוח להיגוי גם יחד!). במסווה של אמירת אגב, הרסה אפוא לאה גולדברג במשפט אחד את כל הישגי התרגום של אלתרמן. אורי קיסרי ('דואר היום' מיום 19 בנובמבר 1935 כתב אמנם: "אלתרמן? – עייפתי כבר לומר בכל הזדמנות והזדמנות את דברי עליו. קלילות ועדנה, ברק ואספרי. מי היה מיטיב ממנו לחדש את נעוריה של המכשפה?". ואולם, אלתרמן כנראה הצדיק בליבו את הביקורת הנוקבת של גולדברג והאמין בטוהר כוונותיה, מבלי לדעת שגם בעתיד תתעלם "ידידתו" דרך קבע מכל מחזותיו — מקור ותרגום — ולא תזַכּה אותם במילה טובה. למשל, כשיצא ב-1945 מחזהו של רסין 'פדרה' בתרגום אלתרמני שאיכותו מזדהרת אפילו בימינו, כתבה גולדברג ביקורת מקפת, שבה לא פסחה אפילו על משחקו של אחרון שחקני המשנה, אך על התרגום לא אמרה אלא שהוא מצדיק ביקורת נוספת (שמעולם לא הגיעה).
אפשר שאלתרמן העביר קו מחיקה על תרגומו ל'המכשפה', אך החומר הגנוז צף ועלה ממעמקי הזיכרון בעת שעמד על קו הקץ וחיבר את ספר שיריו האחרון. לפנינו מקרה מעניין של 'מרוץ שליחים': באותה שנה שבה פורסם ספר ביכוריו של עמוס עוז 'ארצות התן' (1965), ובו הסיפור 'כל הנהרות' המתכתב עם פזמונו של אלתרמן 'זֶמר מפוחית', פירסם אלתרמן את ספרו 'חגיגת קיץ' (ששימש ב-1999 בסיס לרומן 'אותו הים' מאת עמוס עוז), ובו הציג "תמונת מחזור" של יצירותיו המוקדמות, רובן יצירות בוסר שנגנזו על דמויות מבתי הקפה ובתי היין.
אכן, בספר שיריו האחרון ערך המשורר "פגישת מחזור" של יצירות הבוסר שלו מימי פריז ו"תל-אביב הקטנה" (בהן שירו הארוך 'קונצרט לג'ינטה' על מלצרית פרוצה שאוהבהּ חונק אותה למוות מרוב אהבה). בהזדמנות זו הוא נזכר גם בתרגומו של שלונסקי לאופרטה 'אופרה בגרוש' (1933). פזמוני ברכט התבססו על שיריו של פרנסוּאהַ ויוֹן על בתי-הקלון של פריז, ואלתרמן "הצטרף לחגיגה" ותירגם את 'הבלדה של ויון על מרגו השמנה' (שמוטיבים מִתוכה שימשוהו לימים בבלדה 'ניגון עתיק', המסתיימת במילים: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,/ תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ").
לשם כתיבת 'חגיגת קיץ' שאב אפוא אלתרמן חומרים משתי אופרטות — 'אופרה בגרוש' ו'המכשפה'. ייתכן שציפה שגם שירים מ'חגיגת קיץ' יולחנו ושיצירתו תעלה על הבמה במתכונת של אופרטה. ואכן, ב-1972, לאחר מות המשורר, העלה ידידו הטוב, הבמאי שמואל בוּנים, הצגה שהתבססה על אחדים מפזמוני 'חגיגת קיץ'. העלילה והדמויות מ'אופרה בגרוש' – מֶקי סכינאי והפרוצה ג'ני – השפיעו גם הם על אלתרמן (שמה של ג'ני ממחזהו של ברכט דומה לשמותיהן של המלצרית ג'ינטה מהשיר הפריזאי הגנוז ושל ז'נט – המלצרית המרוקאית מ'חגיגת קיץ' בנוסח מוקדם).
כשיצאה היצירה ב-1965 — במתכונת ספר שירים — היא לא זכתה אלא לקבלת פנים צוננת, חוץ מאמירה בלתי צפויה של דוד אבידן, מיריבי אלתרמן, שכתב שהשיר הנפלא 'היציאה מן העיר' הוא שירו הטוב ביותר של מחברו. לאחר מכן, צללה היצירה לתהום השִכחה עד שזכתה בשנות ה-90 לרנסנס, ועמדה זמן קצר באור הזרקורים.
• • •
שיטוט ב'חגיגת קיץ' מגלה מוטיבים נוספים מ'המכשפה': בשתי היצירות יש שריפה, בשתיהן ניצל "האיש הטוב" (Vir bonus) מן השוטרים המבקשים להפלילוֹ, בשתיהן מרים מתגלה בחטף בתוך מהומת המסבאה על ידי הגבר שיצא לחפשה (אהובהּ או אביה האוהב). בשתיהן כלול פזמון על אותם ווים זעירים המחזיקים את העולם (בשבחם דרש אלתרמן גם במעשייה המחורזת 'מעשה בפ"א סופית'). שתי היצירות — 'המכשפה' ו'חגיגת קיץ' — מתרחשות בתקופה של הגירת המונים, ובשתיהן ניכּרת הכמיהה לתיקון העולם ולהחזרת הסדר הטוב על כנו.
כמו יל"ג שהראה ב'קוצו של יוד' שעולם שלם עלול להיהרס בגלל אות קטנה, כך הראה אלתרמן לא פעם שבורג קטן חיוני להפעלת מכונה גדולה, ובלעדיו היא מושבתת. כל הדרוש להפעלת העולם מצוי בתיבתו של הוצמאך המכריז על מרכולתו (בתרגום אלתרמן): "הַכֹּל בַּכֹּל מִכֹּל כָּל,/ הַקּוֹל קוֹל הוֹצְמַךְ, וְהוֹצְמַךְ מוֹכֵר בְּזוֹל!/ בְּזִיל הַזּוֹל, בְּזוֹל הַזִּיל!/ מִי שֶׁקָּנָה נַפְשׁוֹ הִצִּיל!/ וְהָאוֹמֵר 'בְּיֹקֶר'/ יִבְעַר בָּאֵשׁ מִבֹּקֶר וְעַד בֹּקֶר!/ לְנָשִׁים וַאֲנָשִׁים, לִכְלֵי קֹדֶשׁ וּכְלֵי זֶמֶר!/ גַּרְבַּיִם שֶׁל זְכוּכִית וּמִשְׁקָפַיִם שֶׁל צֶמֶר,/ מַסְמֵרוֹת שַׁעֲוָה וְנֵרוֹת בַּרְזֶל,/ כַּרְטִיסֵי נְסִיעָה מִפֹּה לַעֲזָאזֵל!/ סַבּוֹן כָּשֵׁר וְאַרְנָקִים טְרֵפָה,/ חֲצִי מְצִיאָה וַחֲצִי גְּנֵבָה,/ בְּרָגִים וְגַם וָוִים וְכָל אֲשֶׁר תִּדְרֹשׁ,/ אֲבָקוֹת לְמִכְתָּבִים וּמַעֲטָפוֹת לִכְאֵב רֹאשׁ,/ בַּדִּים וַאֲרִיגִים וּצְבָעִים פּוֹרְחִים,/ הַזְמָנוֹת לְעַכְבָּרִים וְסַם נֶגֶד אוֹרְחִים./ ...וּמַפְתְּחוֹת וּמִטְפָּחוֹת/ וּכְתֵפִיּוֹת וְלוּחַ הַשָּׁנָה/ וַהֲלָצוֹת בַּלּוּחַ,/ יִכָּנֵס בִּי הָרוּחַ!". בולט מקומם של המסמרות, הברגים, הווים והמפתחות המשליטים סדר בתוהו ובוהו השורר בעולם.
וב'חגיגת קיץ', במחזור 'דברים שבאמצע', מתואר הוגה דעות זקן המנסה לערוך לפני תלמידיו רשימה המסכמת את הדברים שמהם העולם עשוי. הוא פותח בארץ ובשמיים, ואחריהם בא קטלוג פסידו-לוגי, המסתיים במילים: "נְעָצִים, כַּפְתּוֹרִים", בתקווה שאביזרים זעירים אלה ישליטו סדר בעולם (על הכל מרחף הפחד מן התהום, כמתואר בשיר 32 'הקופאי המקיץ'). ובשיר 38 ('לילה צלול') מתוארות המחשבות ההופכות למילים, "וְהֵן כְּצַעַד הַנָּשִׁים הַחֲזָקוֹת/ עִם צֶלְצְלֵי הַמַּפְתְּחוֹת הָאֲרֻכִּים/ וְהַכְּבֵדִים אֲשֶׁר בָּהֶם הֵן מַחֲזִיקוֹת/ כְּדֵי לִפְתֹּחַ וְלִנְעֹל אֶת הַשְּׁוָקִים". משמע, בלי השגרה המבורכת, התלויה לא פעם בחפץ קטן כמסמר או מפתח, אין העולם יכול להתקיים.
ואשר לשירי האופרטה, המוכר ביותר הוא שירה של מירה'לה, הפונה אל הקהל בתחינה שיביאוה למשפט צדק: "אוי, איר ײִדן, בני רחמנים,/ אַ גוט האַרץ איז דָא בּײַ אײַך!/ בּײַ אײַך איז דאָ גענוג דיינים —/ פסקנט מיר, אויבּ דאָס איז גלײַך", והקהל הנבוך שואל: "װער איז דאָס קינד,/ פֿאַרבלאָנדזשעט געװיס,/ עס בעט הילף אַ צינד, / װער װייסט,/ װער זי איז?" בתרגומו הנודע של אברהם לוינסון מ-1946, מירה'לה בוכה: "יְהוּדִים רַחֲמוּ, רַחֵמוּ!/ הֵן לִבְּכֶם יָשָׁר עָדִין".
השורה הראשונה נפלאה, אך כבר בשורה השנייה ניכר האילוץ שבבחירת "עדין" לצורך החרוז "המושלם" עם "דין", וגם במקהלת הקהל אין החריזה מצטיינת במקוריות ובשאר רוח: "זוֹ הַיַּלְדָּה, וַדַּאי תָּעֲתָה/ חוּשׁוּ מַהֵר לְעֶזְרָתָהּ!/ מִי הִיא הַיַּלְדָּה הַנֶּחְמָדָה?/ חוּשׁוּ, הַצִּילוּ אוֹתָהּ!". לעומת זאת, תרגומו המקורי של אלתרמן זורם בטבעיות וללא אילוצים. מירה'לה פונה אל סובביה במילים: "יְהוּדִים בְּנֵי רַחְמָנִים/ הָעוֹד יֵשׁ פֹּה לֵב אֶחָד?" והללו אומרים איש לרעהו: "מִי הַקְּטַנָּה/ תּוֹעָה נִדָּחָה/ מָה אֲסוֹנָהּ?/ עַל מָה הִיא בּוֹכָה".
בקצרה, כדברי הפסוק "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (איוב ח, ז), כישרונו של אלתרמן הלך והשתכלל: ממעשה נעורים של תרגום 'המכשפה' שאבד הוא הגיע לתרגומיו המונומנטליים לשייקספיר ולמולייר, ומפזמונים של מירה'לה והוצמאך הוא הגיע לספר שיריו הטרגי-קומי הבשל 'חגיגת קיץ', המצפה עדיין שיציבוהו בשורה אחת עם 'כוכבים בחוץ' ו'עיר היונה'. •
כישרונו של אלתרמן הלך והשתכלל: ממעשה נעורים של תרגום 'המכשפה' שאבד הוא הגיע לתרגומיו המונומנטליים לשייקספיר ולמולייר, ומפזמונים של מירה'לה והוצמאך הוא הגיע לספר שיריו הטרגי-קומי הבשל 'חגיגת קיץ', המצפה עדיין שיציבוהו בשורה אחת עם 'כוכבים בחוץ' ו'עיר היונה'
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
