בשלב מסוים, לקראת סיום הצפייה בפרק הראשון בסדרה 'התנתקות' בכאן 11, פרצתי בבכי. זה היה מפתיע, כי מעולם לא בכיתי על ההתנתקות לפני כן; גם לא בזמן שהיא קרתה, כשהייתי ילד מוּדע בן עשר שהצטרף להוריו בהפגנות. אולי עצם העיסוק הרָגיש בנושא הביא לפריקה של רגשי עלבון ופגיעה שנשמרו 20 שנה בבוידעם של התודעה.
בזמן אמת חסרו בתרבות הישראלית גילויי חמלה ואמפתיה כלפי המפונים. ב'ארץ נהדרת', למשל, המתיישבים הוצגו בלעג כקיצוניים אלימים ומשיחיים שחולמים לרצוח את ראש הממשלה דאז, אריאל שרון ז"ל. דוגמאות הפוכות, כמו סרטו התיעודי של רינו צרור, 'תפילת הנערות', הופיעו רק חמש שנים אחר כך.
הבמאי לייזי שפירא והתסריטאית חוה דיבון, שהביאו למסך את עולמם של הרווקים והרווקות מהמגזר הדתי-לאומי ב'סרוגים', חברו הפעם לרם לנדס כדי לתקן מעט את העוול כלפי מפוני גוש קטיף ומתנגדי ההתנתקות. העלילה מתמקדת בדמותו של שילֹה מזא"ה (בכיכובו של עמוס תמם), בן הציונות הדתית, שנקרא לפקד על ביצוע ההתנתקות. היוצרים שאבו השראה מסוימת ממי שפיקד על פינוי גוש קטיף במציאות, תא"ל (לימים אלוף) גרשון הכהן, וגם שם המשפחה מרמז על כך: ראשי התיבות מזא"ה הם "מזרע אהרן הכהן".
הסדרה אינה מושלמת, אבל בבסיסה יש קונפליקטים חזקים ודמויות מורכבות. המעניינת ביותר בהן (לפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים) היא דווקא של הבן הצעיר של מזא"ה, לביא (עידו אליאלי), שמאמץ בהדרגה גישה לוחמנית וחסרת פשרות. למי שרוצה להבין טוב יותר את עלייתו של בצלאל סמוטריץ', לדוגמה, כחלק מהמתח בין הדור המייסד והממלכתי של 'גוש אמונים' ובין הדור החדש והמהפכני, מומלץ לעקוב אחר המסלול המסוכן של לביא.
חלק ממי שהיו נערים בזמן ההתנתקות והפגינו נגדה באותם ימים מצאו את עצמם שוב ברצועת עזה, הפעם במילואים, במלחמה על הבית. ההבטחות לשלום ולביטחון בעוטף, אם רק ניסוג משם, עלו בעשן ונקברו סופית בטבח 7 באוקטובר. קשה לחמוק מהדיון הפוליטי והביטחוני כשנוגעים בנושא, אבל הדיון הזה גם מסיט הצידה את סיפורם האנושי של אנשים שנעקרו מבתיהם. טוב שהסיפור הזה מקבל מקום ראוי. טוב שתהיה הבנה גדולה יותר בין הצדדים. וטוב שזה קורה בשידור הציבורי, שאותו דווקא שרים בממשלת הימין רוצים לעקור.
