יכול להיות שהם מהתלים בנו. משום שקצת קשה להאמין שהממשלה הנוכחית, אפילו הנוכחית, מתכוונת לצאת למבצע המגלומני של פינוי מיליון בני אדם מרצועת עזה, כאשר רוב המדינות הידידותיות מתנגדות, כאשר הסנקציות על ישראל מתגברות, כאשר דעת הקהל העולמית הופכת עוינת יותר ויותר, כאשר המשמעות היא עוד ועוד חיילים מותשים והפקרת החטופים, כאשר רוב הציבור הישראלי מתנגד, וכאשר גם הרמטכ"ל מתנגד לפעולה צבאית.
אז יכול להיות שהם משטים בנו. ואולי, מי יודע, זה עניין של יום או יומיים ויתברר שזה היה תרגיל טקטי, אולי אסטרטגי, שנועד להציב את ישראל בעמדה טובה יותר. ושבעצם, מאחורי הקלעים מתגבשת עסקת שחרור חטופים שתחסוך מישראל את הגיהינום, הצבאי, המדיני, הכלכלי, שכרגע עדיין נדמה שנתניהו מתעקש לדחוף אליו מדינה שלמה.
1 צפייה בגלריה
(הרמטכ"ל זמיר. עשה בדיוק את מה שעבד בצוק איתן: מצגת לקבינט. זה לא סוד שיש היסוסים. יש עדיין זמן | צילום: דובר צה"ל)
האם ישראל יכולה להצליח ולהגיע ל"ניצחון מוחלט" דווקא על ידי כיבוש עזה? האם יש סיכוי שישראל תצליח במקום שבו מעצמות אדירות נכשלו שוב ושוב?
המלחמה בטרור, בעקבות 11/9, התרכזה בעיקר באפגניסטן ובעיראק. היא נמשכה קרוב לשני עשורים. מאות אלפים נהרגו, יותר אזרחים מלוחמים. אפגניסטן חזרה בדיוק לאותו מקום - לשלטון הטליבאן. עיראק עדיין מתנדנדת בין שלטון עצמאי להשפעה איראנית.
לפני כן זו הייתה ברה"מ שניסתה את מזלה באפגניסטן, מ-1979 עד 1989. אף אחד לא יודע כמה אזרחים נהרגו במערכה, וההערכות מגיעות עד שני מיליון. גם ברה"מ, המעצמה האדירה, בלי בג"ץ ובלי "בצלם" ובלי אין-ספור ארגונים בינלאומיים ובלי דעת קהל עולמית עוינת ובלי סנקציות - קיפלה את הזנב והשאירה את השלטון למוג'אהדין.
עשרות שנים של מלחמת עולם נגד האיסלאם הרדיקלי, והאיסלאם הרדיקלי חזק מאי פעם. כאשר המלחמה נגדו היא במדינות רחוקות - אפשר להתקפל ולעזוב. לפעמים הוא משתלט ואוכל מבפנים. זה מה שקורה בארה"ב ובאירופה, עם מיליוני מהגרים, שרבים מהם תומכים בג'יהאד ובתבוסת העולם החופשי. וגרוע מכל, שטיפת המוח שביצעו אנשי אקדמיה, פושעים מוסריים, חינכה דור שלם של צעירים לשנאת המערב ולתמיכה בג'יהאד. הגזענות מרימה ראש, עם תחפושת של קדמה ונאורות.
טעויות חוזרות וחוזרות
האם זה אומר שלישראל אין אפשרות להביס את חמאס? בממד הצבאי, עיקר הכוח של חמאס כבר הושמד. אבל האסטרטגיה שלו הייתה ונותרה למשוך את ישראל למלכודת של נזק אדיר ממדים, כדי שצילומים מרהיבים של חורבן, עם ילדים גוססים על שערי עיתונים, יתורגמו לתבוסה גדולה הרבה יותר של ישראל בזירה הבינלאומית.
האסטרטגיה הזאת עובדת. כל יום שעובר מגדיל את הנזק לישראל וליהודים. ישראל התעקשה לא להבין את מלחמת העידן החדש. היא עשתה כל טעות אפשרית כדי להגדיל את הנזק. אלה היו ההכרזות על מחיקת הרצועה, על אין חפים מפשע, על עמלק, שהצטרפו לתמונות הזוועה. וזה היה הסירוב לצאת ביוזמות להפסקת אש שהיו מכניסות את חמאס למלכודת ומונעות חלק, לפחות חלק, מהמפולת המדינית.
הבעיה היא שישראל לא למדה כלום. קונספציית הכישלון דוחפת אותנו לעזה. המצביאים בעלי הניסיון האדיר, האסטרטגים שהובילונו עד הלום, שהתמחו בהיסטוריה צבאית במלחמות א-סימטריות, שמומחים במלחמות של העידן החדש, שהיו מפקדים בכירים של חטיבות ואוגדות, סמוטריץ' ובן גביר, דורשים מצה"ל "זבנג וגמרנו". איך זה שצה"ל לא קופץ דום להוראות הגנרלים המהוללים. איך זה שצה"ל מסרב להבין שזה כל כך פשוט. רק זבנג. ואחר כך גמרנו. העולם יקפוץ לדום ויצדיע לישראל.
רה"מ האחראי של 2014
הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני. זו הדמוקרטיה, גם אם פה ושם היא מעצבנת. אלא שהדרג המדיני נשלט על ידי חברי קבינט שאין להם מושג על מה הם מדברים. ומה שמעצבן יותר הוא, שיש שרים בודדים שעשו שירות צבאי משמעותי, והם אמורים להבין משהו.
אבל אבי דיכטר, למשל, שהיה אמור להיות הראשון שמשתיק את ההדיוטות – מעדיף לשתוק. הוא יודע, וכל מי שעיניו בראשו יודע, שכיבוש עיר מאוכלסת בכמיליון בני אדם, עם תשתית אדירה של רשת מנהרות ובונקרים מתחתיה, עם רבי-קומות, עם מחבלים שעלולים להגיח מכל מבנה ומכל פיר – היא אולי משימה אפשרית, אבל מאוד קשה, מאוד שוחקת, מאוד מייגעת, שעלולה לעלות בהרבה דמים ולקחת הרבה מאוד זמן.
במצב שנוצר, זו לא זכותו של הדרג הצבאי להסביר לדרג המדיני את המשמעות של כניסה לעיר עזה, זו חובתו. זה בדיוק מה שעשו ראשי צה"ל ב-2014, במהלך צוק איתן. הם הציגו לקבינט מצגת על מה שצפוי. כדאי לחזור לעיקרי הדברים שהוצגו אז על ידי ראשי צה"ל: "טיהור הרצועה, אם בכלל, מעשרות אלפי כלי הנשק, חומרי הנפץ, נ"ט, טילים, רקטות ו-20 אלף מחבלים צפוי להימשך חמש שנים. מאות רבות של הרוגים לצה"ל במהלך ההשתלטות ואחריה. חיילים חטופים וגופות בידי חמאס. עשרה מיליארד שקל עלות ישירה למשק".
אדם אחד, מאוד אחראי, הבין מצוין שחייבים לחפש דרך אחרת כדי להביס את חמאס. קוראים לו בנימין נתניהו. כל האצבעות מצביעות עליו כמי שהדליף את המצגת לאודי סגל, הכתב המדיני בחברת החדשות של ערוץ 2 באותם ימים. המצגת הכתה גלים. המטרה הייתה לטרפד כל לחץ ציבורי לפלישה קרקעית. נתניהו השיג את המטרה. לא היו לו אז מצביאים מהוללים בקבינט, שכפו על צה"ל את הפנטזיה של זבנג וגמרנו. אף שר לא הצביע בעד כיבוש הרצועה. גורם צבאי, שהיה מרוצה מתוצאות ההצבעה, אמר אז: "עכשיו צריכים לייבש את חמאס".
הבעיה הייתה בהמשך. במקום לחפש דרך אסטרטגית לייבש ולחנוק את מפלצת חמאס - נתניהו העדיף להאכיל את המפלצת. ובמקום מפלצת קטנה קיבלנו מפלצת ענקית. היא חטפה מכות קשות, אבל כל מה שנאמר בשנת 2014 על רצועת עזה - תקף כפליים, ויותר, בנוגע לעיר עזה.
הכדור לא רק אצל הקבינט. הכדור גם בידי הרמטכ"ל, אייל זמיר. הוא צריך לעשות בדיוק מה שעשו קודמיו: להכין מצגת לקבינט. זה לא סוד שיש היסוסים. הלחץ הבינלאומי כבר הופך לצעדים מעשיים של הקפאת משלוחי נשק. זה פוגע בצה"ל. כך שיש עדיין זמן. הרי השלב של פינוי העיר עזה מכמיליון תושביה אמור להסתיים עד 7 באוקטובר.
נכון, החלטה כבר התקבלה. אבל זו לא סיבה להימנע מהצגת התמונה המלאה, והיא קשה. חובה למוטט את חמאס. אבל אין צורך להיכנס לפעולה שתפגע בישראל הרבה יותר ממה שהיא תפגע בחמאס.
