אין לך אדם שאין לו שעה, אמרו אבותינו. השעה של יצחק גולדקנופף, ראש סיעת יהדות התורה בכנסת, הגיעה השבוע. המכתב ששיגר לראש הממשלה, עם העתקים לשר הביטחון ולשר החוץ, לימד משהו על הפוליטיקה החרדית והרבה יותר מזה על מצבנו הכללי. בנוסף, הוא היה שנון, חד, כמעט חינני. עיינתי ושוב עיינתי בתצלום המכתב שהופיע באתר החרדי כיכר השבת. הדבר היחיד שלא מצאתי בו הוא האותיות בס"ד, בסיעתא דשמיא, בראש המכתב. ייתכן שלפוליטיקאים החרדים יש פטור גם מזה.
"ברצוני להביע את תודתי והערכתי העמוקה על המתווה שגובש בראשותך לשם סיוע לחסידי ברסלב לנסוע לציון של רבם הקדוש בעיר אומן", פתח גולדקנופף. "בצד ההודיה אבקש בכל הכבוד להעלות בקשה נוספת: להרחיב את המתווה כך שיכלול גם את אלפי חסידי חב"ד הנוסעים מדי שנה לניו-יורק, להיות במחיצת רבם הרבי מלובביץ' וחסידויות נוספות – סקווירא, באבוב, ויזניץ', מאנסי ועוד. גם עבורם מדובר בחוויה רוחנית נשגבת שאין לה תחליף, וחובה עלינו לאפשר להם אותה זכות שניתנה לאחרים".
אני מניח שכאשר נודע בציבור החרדי שנתניהו מבטיח לברסלבים תקציב נסיעות ופטור ממשטרה צבאית, קפצו בחסידויות האחרות לשמיים. הלו, אמרו לגולדקנופף, מה קורה פה? מה הקיפוח הזה? מה, לנו אין הילולות? לנו אין משתמטים? או שוויון או מרד.
אבל כאמור, יש במכתב יותר מזה. זה לא ייעצר באומן, מבהיר הפוליטיקאי החרדי לראש הממשלה. אתה עובד אצלנו במשרה מלאה. דע את מקומך. החוק הפלילי גוזר עונשים על סחיטה באיומים. הוא לא אומר מילה על סחיטה במחמאות.
גולדקנופף איננו חריג: הוא הנורמה. הוא ידע שהמכתב שלו יעלה את מפלס הזעם בציבור המשרתים, אבל זה לא הזיז לו, כמו שלא הזיז לנתניהו לקחת את הממשלה לארוחה חגיגית, מתוקשרת, במקום לדאוג לחטופים שרעבים בשבי חמאס; כמו שלא הזיז למירי רגב לטייל בעולם כשהכבישים פקוקים והרכבת מושבתת; כמו שלא מזיזה לשרי הממשלה זעקתם של משפחות החטופים והמפגינים בכיכרות; כמו שלא מזיזה להם ההידרדרות המהירה במעמדה של ישראל, ברגשות כלפיה, בביטחונם של יהודים וישראלים בכל מקום בעולם, גם באירופה ובאמריקה.
האטימות ששרי הממשלה מגלים איננה פגם באופי: היא חלק מתוכנית ההפעלה שלהם. הדבק שמחבר את הגוש היום ששולט בישראל הוא האצבע שאנשיו תוקעים בעין של כל הישראלים האחרים. הזדון הוא לא האמצעי – הוא המטרה. זוהי ממשלה ברוח ינון מגל, שרוליק איינהורן, יונתן אוריך. תראו אותי, מתחזה לחייל, מצטלם במדי ב' באמצע מלחמה. נכון שזה מצחיק?
הזדון מידבק; הזדון ממכר. הוא מספק תחושת כוח, עד כדי שיכרון. תרבות הרשת מספקת לו תשתית וצידוק. כך באמריקה של טראמפ; כך אצלנו. בעבר אי-האמון הטוטלי כלפי המערכת, כלפי המשטר, היה נחלת השוליים הקיצוניים של השמאל והימין. בשמאל הוא הצמיח תנועות כמו מצפן; בימין תנועות כמו סולם: קומץ חברים שמתפלגים כל הזמן, וכולם בדוקאים של השב"כ. היום הוא האלמנט הבולט, הדינמי, בימין, גם באמריקה, גם כאן. מבטלים את המערכת; נאחזים במנהיג. לטירוף הזה יש לא מעט בוחרים.
לפי הסקרים, הממשלה הנוכחית נשענת על מיעוט בציבור. אנשים מאמינים שהבחירות הבאות, מתישהו ב-2026, ייתנו הזדמנות לתיקון. בלילה ייסגרו הקלפיות. בבוקר נקום אל שחר של יום חדש. כך היה וכך יהיה.
אני פחות בטוח. ישראל נשלטת היום על ידי פוליטיקאים שרואים במדינה כפי שהתפתחה חטא כלפיהם וחטא כלפי אמונותיהם. הם חותרים לכינונה של מדינה אחרת, עם כללי משחק אחרים. הם לא יוותרו על הכוח בקלות.
לא סטאלין, לא ברלין
ככל שהמלחמה מתמשכת, לשונו של נתניהו משתחררת. זה קורה לו בדרך כלל באנגלית, מול שדרנים אמריקאים, מעריצי טראמפ, שמגיעים אליו מבוהלים ונפעמים, מבוהלים מרעשי המלחמה ונפעמים מהמפגש. לפני ימים אחדים, במונולוג לשדרן הרדיו מארק לוין, השווה את הכיבוש העתידי של עזה לכיבוש ברלין במלחמת העולם השנייה.
איך הפכה עזה לברלין? יש לי הסבר מהחיים: סמוך לדירתו של נתניהו בירושלים, ממש קרוב, פועלת חומוסייה ששמה "בין עזה לברלין". העסק קם במקום שבו רחוב הרב חיים ברלין נשפך לרחוב עזה, וכך נולד השם. נתניהו נתקל בשם כל פעם שהוא נוסע, בשיירה מאובטחת לעייפה, במורד רחוב עזה. הוא הגיע להשוואה ההיסטורית דרך החומוס.
כיבוש עזה לא יהיה דומה לכיבוש ברלין: ממש לא. ההשוואה שעושה נתניהו בין הנוראה במלחמות תבל למלחמה המקומית, המוגבלת, הכואבת שלנו נגועה בשיגעון גדלות. הוא איננו סטאלין, עזה איננה ברלין, והמלחמה בדרום לא תקבע את גורל העולם. ההבדל הוא לא רק בסדר הכוחות: חמאס הוא ארגון טרור רצחני שהרג לא מעט ישראלים, אבל עזה היא רק עזה. כיבוש העיר בפעם השלישית (כבשנו ב-1956 וכבשנו שוב ב-1967) לא יגדיר את המלחמה. מה שיגדיר את המלחמה הוא המחדל הקולוסאלי בפתיחתה. ההשוואה נותנת לחמאס מחמאה שלא מגיעה לו.
באפריל 1945, ערב הכיבוש הסובייטי, התגוררו בברלין שלושה מיליון תושבים. "נפילת ברלין 1945", ספרו של ההיסטוריון אנטוני ביוור, מתמקד בסיפור השבועות האחרונים. התושבים ירדו מפחד ההפצצות למקלטים הענקיים, מחופי הבטון. במערב ובמזרח המדינה המשיכו ארמיות גרמניות להילחם בארמיות של בעלות הברית: מיליוני לוחמים; מיליוני הרוגים. חיילי הצבא האדום, רעבים ואחוזי נקם, ירו בגברים ואנסו נשים. כשני מיליון נשים נאנסו במסע הכיבוש שלהם במזרח גרמניה. הן נאנסו בהמוניהן גם בברלין.
היטלר, ספון בבונקר שלו, המשיך לתת פקודות. הצבא הגרמני הובס אבל לא התרסק. הלחימה בעיר הייתה קשה ורבת-נפגעים, אבל במונחים של מלחמת עולם היא הייתה לא יותר מהערת שוליים, כרוניקה של סוף ידוע מראש.
עזה הישנה, בשליטת ישראל ולאחר אוסלו בשליטת הרשות, לא הזכירה לאיש את ברלין. היא הציעה חוף ים חולי, זהוב ורך, מחנות פליטים חנוקים ועוני מרוד, שבכל מגע עם ישראלים תורגם לצייתנות. חיילים ששירתו שם אז, גם אני, התרשמו שבגדה משדרים המקומיים זעם כבוש; בעזה הם משדרים כניעות. הכיבוש שם יותר נוח, שמשי, אפרטהייד רך עם כיפות סרוגות: אין פלא שוותיקי גוש קטיף, המעטים שבאמת התיישבו שם, מתגעגעים לימים ההם.
לא הייתה תפארת בעזה הישנה, אבל היו חיים. המלחמה הטביעה אותם בחול. מיליון בני אדם מתבוססים בחול. נותרו מעט מאוד בתים ראויים למגורים; מעט מאוד רחובות מצופים באספלט. הכיבוש מוליד שממה. ואז הגירוש הכפוי למוואסי: תמונות שכאילו נלקחו מאלבום הפוגרומים היהודי.
ההימור על החטופים
שלוש סכנות אורבות ללוחמי צה"ל בעזה. הראשונה: חטיבה מתוגברת, משוקמת, תחת פיקוד מסודר, כ-2,000 לוחמים מאומנים ועוד אלפי פעילים אזרחיים וסייענים. איום מהסוג הזה חדל להתקיים בחלקים של הרצועה שנכבשו. סכנה שנייה: לוחמת גרילה שתזנב בכוחותינו, חוליות קטנות או מחבלים בודדים; רשת מסועפת של מנהרות ופירים תספק נקודות יציאה נוחות לכל מפגע, מחסני נשק להצטיידות ומקלט לבורחים. למרות מאמץ בן שנתיים, רוב מערכת התת-קרקע לא נפגע. אי לכך, ההשתלטות על העיר יכולה להיות מהירה, אבל ההתבססות בשטח עלולה להיות מסובכת ורבת-נפגעים.
הסכנה השלישית עניינה בחטופים. ההימור על חייהם מקומם במיוחד. הוא מעמיד בסימן שאלה את ערכיהם של מקבלי ההחלטות, את הסולידריות שלהם עם בני עמם, את כשירותם. הפקרת החטופים היא פשע.
עניין החטופים משפיע על המלחמה בשני כיוונים מנוגדים. המפגינים, גם המשפחות, אומרים: למען החטופים חייבים להגיע לעסקה ולהפסיק את המלחמה; לוחמים בשטח אומרים: למען החטופים חייבים להמשיך להילחם. יש סתירה ואין סתירה: כל צד עושה מה שהוא יכול, בכלים שלו. קצין בכיר העריך באוזניי שאלמלא מרכזיות החטופים, המחאה בצבא על התמשכות המלחמה הייתה הרבה יותר בולטת, כולל סרבנות.
לחמאס עדיין יש נכסים בעיר שלא נפגעו, או נפגעו בחלקם: נכסים חומריים, נכסים אנושיים. התוכנית מדברת על תנועה מהירה של הכוחות במטרה להגיע למקומות שכואבים לבכירי חמאס, בעזה ובדוחא. אם לחץ צבאי מגמיש את חמאס, הנחה שלא תמיד התאמתה במהלך המלחמה, אלה המטרות שצריך להקדים ולהגיע אליהן. זאת תהיה בשורה טובה אם צה"ל יחסל את 2,000 לוחמי חמאס או את רובם, אבל חשוב להבין: גם אז חמאס לא ייעלם, וספק אם התועלת תצדיק את המחיר.
הכוונות של הדרג המדיני שלנו, קרי נתניהו, לא ברורות. האם הוא בונה על הכניסה לעזה כמנוף להשגת הסכם, או בונה על הכניסה לעזה כתחנה בדרך לייהוד הרצועה? לאן פניו?
אם כיבוש ברלין 1945 הוא המודל לחיקוי, הקבינט פרש השבוע, חד-צדדית, מהמשא ומתן שניהל עם חמאס במשך כמעט שנתיים. הוא לא החליט על פרישה, אבל זה מה שעשה בפועל. לא משא ולא מתן – כתב כניעה. חמאס אמור להסכים להגליה המונית של אנשיו ולפירוק נשקו בנוסף לוויתור על השלטון האזרחי ברצועה. כך ראוי לעשות לארגון טרור נפשע שירד על ברכיו. יש רק בעיה אחת: לא הצלחנו להוריד את חמאס על ברכיו. גם אם נכבוש את עזה, ספק גדול אם יירד על ברכיו. ובינתיים נאבד את החטופים.
המהפך בעמדתו של נתניהו, מהתעקשות על הסכם מדורג, מה שמכונה "מתווה וויטקוף", לווטו על אותו הסכם, מוציא את קטאר ואת מצרים מכליהן. הממשלות שם לא צדיקות גדולות: כמו שנתניהו אוהב לומר, הן "מורכבות". הפעם ישראל בגדה בהן.
בדרך לתהום
לתוך המשחק המפותל הזה נקלע הרמטכ"ל, אייל זמיר. הוא סבר שהחזרת המשלחת מדוחא הייתה משגה: אפשר היה להגיע לעסקה. החלופה, לכבוש את עזה, היא בעיניו מהלך לא נכון. זמיר מהלך על גשר צר: מצד אחד, החובה החד-משמעית של הרמטכ"ל, ושל צה"ל כולו, לציית להחלטות הדרג המדיני; מצד שני, חובתו המקצועית להסביר לשרי הקבינט לאיזו תהום – חור שחור – הם מפילים אותנו; מצד שלישי, לדאוג שביצוע ההחלטות ייעשה תוך סיכון מינימלי לחטופים ולכוחות. בימים שפויים יותר היה ראש הממשלה לוקח את הרמטכ"ל לחדר סגור ולוחש לו: בינינו, גם אני לא מעוניין במלחמה, אבל זאת הדרך שלי ללחוץ לעסקה משופרת. זרום איתי. סביר להניח שהרמטכ"ל היה זורם. עד כמה שאני יודע, שיחה כזאת בין נתניהו לזמיר לא הייתה. כל אחד מהם מכוון לתוצאה אחרת.
נתניהו דוחף לפעולה מהירה, זבנג וגמרנו. זה מה שהבטיח לטראמפ: מבצע צבאי שבתוך כמה שבועות יביא לכניעת חמאס ויסלול את הדרך למזרח תיכון חדש, תחת כנפי אמריקה. האם נתניהו עבד על טראמפ, או שכמו השרה סטרוק, הוא התחיל להאמין בניסים משמיים? שאלה טובה.
בינתיים הצבא מכרסם בפרברי עזה: זייתון, שייח' רדואן, ג'באליה, סברה. כיבוש שכונות הקצה לא מזיז לחמאס, אבל משוּוק לבייס כהתחלה של כיבוש. בשבוע הבא יגיעו לדרום 60 אלף חיילי מילואים שגויסו בצו 8. הצבא מקווה שהגיוס יגביר לחץ ויביא לחידוש המשא ומתן; שרי הקבינט מקווים שיחיש את התמרון וישחרר אותם ממשבר פוליטי.
הסבלנות פוקעת
ישראל של נתניהו שמה את כל הביצים שלה בסל של אדם אחד, דומיננטי, אפקטיבי, קפריזי: דונלד טראמפ. חסרונותיו של האיש ידועים: צימאונו לתשומת לב, להישגים מהירים, אמיתיים או מדומים, להכרה ולכוח לא יודע גבולות. הוא חותר בגלוי תחת כללי המשחק הדמוקרטיים ותחת החוקה. הוא בז למקצוענים ומאמין בהעסקת דילטנטים, בעיקר כאלה שהחמיאו לו ברשת הטלוויזיה הנכונה. הוא נוקם ונוטר, משגר סוכני אף-בי-איי לבתיהם של יריביו, סוחט ומדיח. הוא פטפטן כרוני: מה שהוא שוכח לספר למצלמות, הוא משלים בלילה, באתר הפרטי שלו.
אבל לשבירתם של כללי המשחק יש גם מעלות. המכסים הדרקוניים שהטיל הבהילו ממשלות שניצלו לרעה את הפזרנות האמריקאית ואילצו אותן לחתום על הסכמי מכס חדשים, נוחים יותר לאמריקה; ההחלטה שלו לשגר צבא לרחובות וושינגטון הבירה הייתה מפוקפקת מבחינה חוקית, אבל ענתה על ציפיות הציבור לחוק ולסדר; גם המלחמה שלו בהגירה הבלתי חוקית ובתכתיבי תרבות ה"ווק" הליברלית זכתה לאהדה רחבה.
בכל מה שנוגע למדיניות חוץ, טראמפ אמור היה להיות בדלן: זאת המהות של תנועת "אמריקה תחילה", הגרעין הקשה של תומכיו. אבל התשוקה לניצחונות מהירים, לתהילה, להכרה בינלאומית, דוחפת אותו לכיוון ההפוך. הבטן אומרת, שילך לעזאזל העולם; הלב מתחנן לפרס נובל. ישראל הנוכחית זקוקה לנשיא שיעזור לה במלחמות ויניח לה בשלום. שילוב לא פשוט כשמדובר בטראמפ.
הפתרון הוא חנופה. השבוע, בראיון לפודקאסט ימני אמריקאי, אמר נתניהו שאילו טראמפ, לא ביידן, היה הנשיא באוקטובר 2023, ייתכן שלא הייתה התקפת חמאס. הוא צירף בכך את ביידן לרשימת האחראים למחדל, בצד גלי בהרב-מיארה, בית המשפט העליון, הרמטכ"ל וראש השב"כ.
הצרה היא שכל העולם עלה על הטריק: כולם מתחנפים. החנופה הכרחית, אבל לא מספיקה. רון דרמר הביא לבית הלבן נוסחה שיש בה גם מלחמה וגם שלום: כיבוש זריז, כניעה, סעודיה, טקס בבית הלבן. כל מי שהתמחה בסבבים האינסופיים של הדיפלומטיה המזרח-תיכונית, היה מתייחס לרעיון בחשדנות. אבל סטיב וויטקוף, השליח של טראמפ לעולם, התמחה, לטוב ולרע, בעסקאות נדל"ן בניו-יורק. הוא מבין, בצדק, שבבסיס החמאסיניקים רעים והישראלים משלנו. הוא התייצב לצד ישראל (מאותה סיבה גם ביידן ואנשיו התייצבו בפומבי לצד ישראל, על אף שידעו שנתניהו מוליך אותם שולל).
כל עוד טראמפ מגבה אותו, נתניהו מצפצף על העולם. אבל הדיון שכינס טראמפ ביום רביעי בבית הלבן, עם ג'ארד קושנר וטוני בלייר כנספחים, מלמד שהסבלנות של טראמפ מתחילה לפקוע. כוהני הבדלנות, אנשי "אמריקה תחילה" ו-MAGA, מתחילים לרטון; הם שואלים איפה הכסף, למה הוא הולך לישראל; הנסיך הסעודי מוטרד; במקום לספק לו בשורות שלום, נתניהו מביא לו בשורות מלחמה ותמונות זוועה מחאן-יונס.
ישראל תקועה עם טראמפ; טראמפ לא תקוע עם ישראל. אלה חיינו.
