כבר עמדתי להרים ידיים מהקולנוע של ווס אנדרסון, פעם אחד הבמאים האהובים עליי. האינטלקטואל הטקסני בן ה-56 נכנס לשגרה שמזכירה את סרטי וודי אלן בעשורים האחרונים: סרטים בורגניים שחוזרים על עצמם, פסיאודו-אינטלקטואליים כמו הגיבורים שלהם, עם צוות עצום של שחקנים הוליוודים בתפקידים קטנים (גם פה תמצאו את סקרלט ג'והנסון ואת טום הנקס בתפקידים שביחד מסתכמים באולי שבע דקות מסך) ועלילה שמתרחשת באירופה או באמריקה "מפעם" שבה כולם עשירים, מוזרים, עצורים ואסתטיים. אצל אנדרסון לפחות, בניגוד לאלן, הכל מרהיב לעין וסימטרי בסגנון שהשפיע על מיליוני חשבונות אינסטגרם.
"העוקץ הפיניקי" לא חורג מהנוסחה, ועם זאת, הוא ממש טוב ונוגע. קודם כל, אנדרסון מתמקד במה שהוא טוב בו, מעבר ליופי ולקישוטים – יחסי אבות ובנים. במקרה זה, אב ובת – תעשיין עשיר ומסתורי (בניסיו דל טורו) ובתו הנזירה (מיה ת'ריפלטון, בתה של קייט וינסלט, שדומה לאמה כשתי טיפות מים). בתחילת הסרט מניח האב מול בתו שבע קופסאות נעליים, ובהן מפורטת תוכנית עסקית להשתלטות על משאבי הטבע של מדינה מזרח-תיכונית מומצאת בשם "פיניקיה" (העלילה מתרחשת בשנות ה-40-50). התוכנית היא כמובן נונסנס מוחלט ולא מובן בכוונה, וקופסאות הנעליים הן מין בדיחה פנימית על קלישאת ה"מקגאפין", השם שנתן היצ'קוק לעצם שכל הדמויות בסרט רודפות אחריו בלהט, אבל הוא לא כזה חשוב (כמו המזוודות אצל טרנטינו). זו דרכו של אנדרסון לקרוץ לקהל שהוא יודע שאנחנו יודעים שהעלילה המפותלת היא רק קישוט, ובאנו לראות רק סרט יפה על איחוד משפחה. גם גלריית הדמויות האין-סופית, שכוללת מומחה לחרקים מנורווגיה (מייקל סרה), תעשיינים מקליפורניה (הנקס ובריאן קרנסטון) ובעל בר צרפתי (מתייה אמלריק), היא רקע, לא יותר, לדרמה המרכזית.
בדרך אפשר לראות משל על יחסי המערב עם המזרח התיכון – המדינה על המפה יכולה להיות איראן, עיראק, לבנון, מצרים או כולן ביחד – ועל ההזדמנות שפוספסה להפוך אותו למקום מתפקד. יש גם רפרור לציונות ולקיבוצים, בלי לומר את השם במפורש. כזה הוא אנדרסון: שובב, אבל גם יודע לרגש כשצריך. סרט ממתק.
