טליה איינהורן היא לוחמת משפטנית. את ההווה, העבר והעתיד שמונחים בפניה היא שופטת באמצעות החוק. היא תלך דרך סבך של ספרים ודרך ג'ונגל של מילים רק כדי להראות שהיא צודקת. קשה למשל להעריך איך היו נראים חייה בלי סניף קרוב של קרביץ. איך הייתה יכולה להתנהל בלי דפים ועט. בלי למחוק סעיפים מסוימים ולשים במקומם אחרים כדי ליישר את העולם לפי החוק. כלומר כל עוד החוק מתיישר עם העולם שלה.
אבל המציאות האמיתית של איינהורן נמצאת רק בתיאוריה. אין לה קשר למה שקורה. היא עיונית. לא סופרת אנשים אמיתיים. דינו של פינוקיו הוא כדינו של נותן עדות שקר, אם לשניהם נסיבות משפטיות דומות.
טליה איינהורן היא גם אמא של שרוליק. שרוליק הוא החשוד במגע עם סוכן זר, מתן שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים ועבירות הלבנת הון בפרשות "קטארגייט". לכאורה יש כאן חשדות שעל הדף נראים ממש לא טוב. ודפים זו הרי המומחיות שלה. אבל בכל זאת, במקרה הזה נוצר לה מעין בלבול. שהרי אין שום חוק עיוני שנותן הקלה לבני משפחה שסרחו, ולכן לאיינהורן המשפטנית נוצרה בעיה מול איינהורן האמא.
את הפער הזה ראו היטב בראיון ל"אופירה ולוינסון". אסייג היא לא מראיינת שמפחדת לשאול. אפשר להתווכח על תזמון השאלה ועל הטון, אבל דווקא היעדר הנינוחות של איינהורן הוא גם זה שחושף את המציאות הבלתי אפשרית בשבילה.
כשהיא נשאלה על הבן שהמשיך לעבוד עבור קטאר, למרות שמימנה את חמאס ובכיריה שמחו על הטבח ב-7 באוקטובר, איינהורן הבהירה שהיא לא מסכימה שישאלו אותה על בנה. הנימוק שלה מעניין כי הוא לא נתמך בכלום: "המשפט הזה יכול להיות לא נכון בכלל. קחי אותו מיד חזרה".
כשאסייג שואלת אותה על תחושתה כאמא מגיעה איינהורן לסף הסבל שלה. התשובה שלה לא נשענת על נפרדות בינה לבין בנה. היא לא לוקחת בחשבון בחירות פרטיות. יותר מזה, היא מנסה להיות נעדרת מרגש. "אני לא מבינה בכלל על מה את מדברת. מה את שואלת אותי. זה הדיון המכבד שאת אמרת שזה יהיה? את מדברת כמו בפרקליטות במדינת ישראל. אומרת דברים שהם לא נכונים בכלל. את מתחרה במשהו שהוא לא התחום שלך".
אסייג, שלא נפלה בפח ולא ניהלה דיון מתוך עלבון, ניסתה לומר לה מה הטענות. זה היה הרגע שבו כנראה הבינה איינהורן שהתנגשות בין שני החלקים בתוכה לא יכולים לחיות ביחד. היא קמה והלכה.
איינהורן לא מקריבה את עצמה בשביל בנה. לא את שמה, לא את הטייטל כמשפטנית. היא בעצמה גררה אש בעבר עם אמירות כמו "מדינה דמוקרטית לא צריכה שומרי סף. בשביל זה יש לנו בחירות". ההבדל הגדול שנעוץ בין האמא לבנה הוא שבעוד שהיא מתעקשת שהיא אשת חוק המכירה את המשפט, בנה הוא איש מפוקפק והחשדות נגדו הן לא מול התיאוריה שלו אלא נגד המעשים.
גם בנושא החטופים מתנהלת איינהורן באותו ניתוח תיאורטי. במאמר שכתבה לעיתונות בעבר טענה שהמשא ומתן לשחרור החטופים כולל סבלנות, קשיחות והבנה שפשרה לא תהיה כאן. שרוליק, בנה, הוא חטוף מבחירה שנמצא עם משפחתו בסרביה. למרות שיש לו פה אחיות, חברים והייתה לו עבודה סופר-מכניסה, איינהורן לא נלחמת להחזיר אותו. גם לא על הנייר.
