1. לפני 1 בספטמבר התעוררתי באחת בלילה. כן, זה קורה לפעמים. בלילה גוללים. אין כמו הלילה לגלילה בסרטונים שמרוב חדשות נדחקו לשולי הרשתות. אבא של עידית סילמן, למשל. ולמה דווקא הוא צד את ליבי? מה בסרטון של האיש הזה, העונה לשם "אבא של השרה עידית סילמן", הבחיל באופן מיוחד? האם זה החיקוי של אישה המתמודדת עם רעידות לא רצוניות בגופה? האם זו המבוכה בלראות אדם מבוגר נוהג כאחרון הילדים המרושעים בכיתה? אולי כי הוא מכונה קודם כל "אבא של"?
אבא של של עידית סילמן, שגם יהיה בבית כנסת ובוודאי יצום ביום כיפור, היה יכול להתעלם. היה יכול לזכור שיום כיפור מתקרב, ועשרת ימי תשובה. אבא של עידית סילמן היה יכול לזכור ברגע הזה שהוא גם אבא, ושמסתכלים עליו. אנחנו ראינו פרזנטור שלילי להורות ולדת.
2. להיות הורה זה לא פשוט. כולנו עברנו את אוגוסט, לכולנו יש רגעים. אנחנו לא מושלמים. ביום האחרון לחופש נסעתי עם רשי ברכב. בדרך לא הצלחתי לחבר את הדיבורית החדשה, בנונשלנט הרמתי את הטלפון והקלטתי לבודהה הודעה: "אני לא מצליחה להתחבר לדיבורית החדשה". באותו רגע עצר אותי שוטר.
רשי נבהל מאוד. דור ילדי הקורונה וההפיכה כבר למדו לפחד משוטרים. כמובן עצרתי בצד, ובזמן שהשוטר לקח את הפרטים, רשי שאל מה יקרה, מה יעשו לי והאם השוטר רע/טוב. ידעתי שמסתכלות עליי לא זוג עיניים אלא מיליון, ושלהתנהגות שלי יש משמעות מכרעת בעיצוב אישיותו.
השוטר חזר ושאל: "מה יש לך להגיד?" יכולתי להתפלפל ולהתחנן, לתת לרשי לצפות בי יוצאת מזה. אמרתי: "אתה צודק, אדוני, זה היה רגע של חולשה, מגיע לי דוח". ידעתי שלמען ההורות אני חייבת לשלם כל מחיר כדי להראות לרשי
מה המשמעות של עבירה, חטא, עונש, אחריות. גם אם האחריות עולה 500 שקל ושמונה נקודות.
