מהרגע הראשון חשוב ליוצרי הסרט "נתפסו על חם" להבהיר: "זה מותחן חלקלק שמתרחש בניו-יורק של הניינטיז". כמה חשוב? חוץ מהכתובת "1998" בשוט הראשון, הפריים הוא של מגדלי התאומים. הבנתם? זה בניינטיז, לפני הפיגועים. עולם אחר. רגע, יש עוד: בבר שבו אנו פוגשים את גיבורנו משמיעים בקסטריט בויז או משהו דומה.
מעבר לדחיפה הלא-מעודנת בגרון, יש אולי סיבה מהותית יותר להדגשת התקופה: ספציפית, 1998 היא השנה שבה במאי "נתפסו על חם", דארן ארונופסקי היהודי, עשה את סרטו הראשון, "פאי" – מותחן שהתרחש בניו-יורק של שנות ה-90 ועסק במתמטיקאי שנרדף על ידי יהודים חרדים ואשת עסקים שחורה. וראו איזה פלא: "נתפסו על חם" עוסק בברמן ניו-יורקי (אוסטין באטלר, אלביס ב"אלביס") שנרדף בין היתר על ידי פושעים יהודים חרדים ושוטרת שחורה. אז הסגנון לא דומה – "פאי" היה פילוסופי והזוי יותר – אבל ניכר שארונופסקי, שעשה את כל סוגי הסרטים בכל התקציבים, נמצא עכשיו בתהליך של חזרה למקורות/ לבסיס.
ואכן, "נתפסו על חם" הוא מותחן די בסיסי בכמה מובנים. כמו הרבה סרטי פשע, במרכזו גיבור חביב שמסתבך במזימה שגדולה ממידותיו עד הפתרון הצפוי. זה כולל מעבר בין דמויות משנה "צבעוניות", קטעי אקשן חביבים ואתרים רבים בניו-יורק. למי שעוקב אחר הקריירה הלא-אחידה של ארונופסקי – במאי עם חיבה לסיפורי מוסר יומרניים ומיוסרים ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור" ולאחרונה "הלווייתן", שהיה נוראי בעיניי) – "נתפסו על חם" נראה כמו סוכריית מנטה, הפתעה נעימה וקלילה (עד כמה שסרט שכולל סצנות של מכות והקאות יכול להיות נעים וקליל). קצת טרנטינו פינת האחים כהן בסרטיהם הפחות חשובים. יש אפילו חתול אדיש עם נוכחות כמעט אלוהית, שלכאורה מניע את העלילה בטריק שמזכיר את "פארגו".
מצד שני, מרוב אזכורים ורפרורים לעבר וליוצרים אחרים, משהו בסרט נותר זניח. קצת כמו פרק בסדרת פשע מוצלחת ומשעשעת. זו אולי הייתה המטרה, ובנוף הקולנועי הנוכחי זה הישג לא רע. מתאים ליומית. באטלר כוכב כובש, וגם זה בונוס.
