כמה צירופי מקרים מופרכים אפשר לכלול בסרט אחד? מורה לתסריטאות אמרה לי פעם משפט חכם: "אחד, בהתחלה, זה שמניע את העלילה, וגם זה יותר מדי". יש לא מעט היגיון בתובנה הזו: מצד אחד אנחנו רוצים שסרטים יעניינו אותנו עם סיפורים יוצאי דופן, כאלו שמוציאים את הגיבורים שלהם משגרת יומם. מצד שני, אנחנו לא רוצים שהדמויות יתנהגו כל הסרט בצורה מופרכת או מטופשת רק כדי שהעלילה תמשיך להתקדם (סרטי אימה, מישהו?). כי במקרה הזה פשוט נפסיק לאהוב אותם.
שיעור התסריטאות הזה מוגש לכם בחסות "שפה זרה", אחד הסרטים הישראלים שהכי ציפיתי להם, ויש לו חובבים רבים וגם 12 מועמדויות לפרס אופיר. אני לצערי חשתי שהוא עושה את כל הטעויות התסריטאיות האפשריות בניסיונו להפוך ל"דרמה כובשת". "שפה זרה" הוא למעשה הרחבה שיזמו זוג הבמאים עודד בן נון ומיכל ברזיס, לסרט הקצר הנערץ שלהם "איה", שהיה מועמד לאוסקר לפני 13 שנה. העלילה מתחילה בצירוף מקרים מבורך שמוציא את גיבוריו למסע, מילולית. שרה אדלר - שכיכבה גם בסרט הקצר באותו תפקיד - ממתינה לבעלה בשדה, אבל במקום אוספת גבר זר (אולריך תומסן, שגם הוא היה בקצר) שחושב שהיא הנהגת שלו. בנסיעה הלא-מתוכננת מנתב"ג לירושלים נוצר קשר. מקסים.
בן נון, ברזיס ושותפיהם לכתיבה תום שובל ועמיטל שטרן החליטו בסרטם הראשון באורך מלא בעברית להרחיב את אותו סיפור, פרקטיקה שהיא כמעט תמיד בעייתית ("אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, שמבוסס גם הוא על סרט קצר שלה, הוא דוגמת-נגד נדירה לסרט שהצליח במשימה). צירוף המקרים שנותן גז לסרט קצר לא תמיד מתאים לסרט ארוך, בטח אם יש תחושה שהיוצרים מרחיבים את המסע של הגיבורה בכוח. כאן העלילה ממשיכה לדוש באפשרות שגיבורי הסרט באמת ירצו לנהל רומן, ובמקביל מתעמקת ביחסי הגיבורה עם בעלה הפוץ (יחזקאל לזרוב). על הנייר זה נשמע טוב - חבל רק שהיוצרים מטלטלים את הדמויות בין שורה של התנהגויות תמוהות, צירופי מקרים והרבה רגעים "קולנועיים" כאילו מעוררי השראה (כמו הריקוד בסוף, שמככב על הפוסטר), אבל כאלו שנראים מלאכותיים ומכניים לחלוטין. העלילה נעה בין ירושלים לפראג, מה שכמובן מאפשר ליוצרים להתענג על שלל פריימים מרהיבים ושקיעות נוגות. גם אני אוהב את הקולנוע שלי אסתטי, אבל לא כשדוחפים לי "אסתטיקה" לפנים כמו בחנות יודאיקה.
שתי אבחנות נוספות לגבי הסרט: האחת, המיקוד שלו בירושלים של המלונות ואתרי התיירות, זו המארחת זרים מחו"ל, גורמים לו להיראות בימים אלה של מלחמה וחרם כסרט מד"ב או סרט תקופתי מ-2012, אז יצא הסרט הקצר. והשנייה, וזו דווקא מחמאה: מדובר באחד הסרטים הישראלים הכי חרמנים שנראו כאן בשנים האחרונות. אם הייתה תחושה שהליבידו הישראלי נסוג במלחמה ובכלל, מגיע "שפה זרה" ומציג דרמה רומנטית למבוגרים, מנותקת מדיונים על לאומיות, ציונות ועדתיות - סרט שבמידה רבה היה אפשר לביים גם בפריז. ולפעמים נראה באמת שהיוצרים שאפו ליצור סרט צרפתי בירושלים. היומרה מעניינת, הביצוע מאכזב.
