ההתעקשות של ראש הממשלה על כיבוש עזה, בניגוד לעמדתו הנחרצת של הרמטכ"ל, קלעה את רב-אלוף אייל זמיר לסיטואציה בלתי סבירה בעליל: את הדרג המדיני הוא מזהיר מפני מבצע שיפיל חללים, יהרוג חטופים ולא ישיג את המטרות המצופות ממנו, ולכן עדיף להסכים למתווה של הפסקת אש והשבת חלק מהחטופים; ואילו במפגשים עם הלוחמים הוא מכריז ש"לא עוצרים עד שמכריעים" ו"יצאנו לשלב השני של מבצע מרכבות גדעון כדי לממש את מטרות המלחמה".
לא צריך דוקטורט בלוגיקה כדי להודות בקיומה של סתירה מובנית, אבל מתברר שגם את הבעיה הזאת אפשר ליישר באמצעות, ובכן, מילים: "אין סתירה", הסביר רועי שרון שלשום בחדשות כאן, "מסרים שהוא (זמיר) צריך להשמיע בקבינט נשמעים בצורה אחת, ומסרים שהוא צריך להעביר ללוחמים שעוד מעט ייכנסו לתמרון ברצועת עזה נשמעים קצת אחרת". קראו לי תמהוני, משוגע או פרופ' משה כהן אליה, אבל זאת די ההגדרה של "סתירה". כמו כן, עזה (עדיין) לא נמצאת על הירח והלוחמים יודעים מצוין מה עמדת הרמטכ"ל בכל פורום, כך ש"חלוקת מסרים" היא לא טקטיקה יעילה במיוחד. אולי זה יישמע מוזר, אבל להגיד "אין סתירה" בגלל שמדובר בקהלים שונים, די מעורר חשד שדווקא יש סתירה ורק מנסים להיפטר ממנה.
גם ירון אברהם שאל את ניר דבורי ב"שש עם" כיצד זמיר מביט על המחאות למען החטופים ומתמודד עם ה"דיסוננס" הכרוך במבצע שהוא לא מאמין בו. כצפוי, נציג הרמטכ"ל בחדשות 12 השקיע פחות בתשובה מעמיתו (המצטיין בד"כ) בשידור הציבורי: קודם דבורי בכלל התפייט שנושא החטופים "מונח על לוח ליבו" של זמיר, ואז הסביר שהוא "מבין את החשיבות העצומה של האופן שבו אתה רותם את האנשים אל המשימה, אל מול מה שעוד מחכה להם". מובן שאין במשפט החלול הזה שום מענה על (סליחה, "אל מול מה") שהטריד את אברהם: איך מעודדים לוחמים לסכן את חייהם במבצע שהמפקד הבכיר ביותר כופר בהיגיון הבסיסי שלו.
למעשה, גם הנוסח הנוקב של אזהרות הרמטכ"ל וההתנהלות התקשורתית המוחצנת שלו סביבן (לרבות בכותרת אמש בחדשות 12 על ממשל צבאי בעזה החל מנובמבר) הם חלק מ"האופן שבו אתה רותם את האנשים אל המשימה". הרי עם כל הכבוד לקלישאות היח"צ שזמיר משחרר בפומבי בימים האחרונים, הטקסט הכי חשוב ומהדהד שלו בעת האחרונה מתמצה בשתי מילים שפירסם אותן דבורי ב"אולפן שישי" לפני פחות מחודש: "מלכודת מוות".
המחשבה שאפשר להחליף את "מלכודת מוות" ב"יצאנו לשלב השני... כדי לממש את מטרות המלחמה" היא אבסורד מוחלט. הדבר היחיד שעוד פחות הגיוני הוא המאמץ המיוזע לגשר עליו.
בקטנה
ייתכן ונמצאה הדרך לפתור את הבעיות הכלכליות של רשת 13 : פשוט צריך לכרות מטבע מהחומר ממנו עשויה שביעות הרצון העצמית של לוסי אהריש במונולוגים המגה־תיאטרליים שלה ב"שיחת היום". בכסף אפשר יהיה לרכוש את הערוץ, ויש מצב שאפילו יישאר עודף לאחוזה במונקו.
