ארבעה חודשים אחרי שבלב מוסקבה הוקם מחדש ונחשף במלוא תפארתו הפסל המפורסם של הרודן הקומוניסטי סטאלין מ-1950, יחד עם הכיתוב הנצחי "תודת העם למנהיגו הדגול", עמד השבוע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על במה רחבת ידיים בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג, בירת סין, תחת תמונת ענק של רודן קומוניסטי אחר, המנהיג הסיני המנוח מאו דזה-דונג וצפה במצעד הצבאי הגדול, המתקדם והיקר בהיסטוריה.
במרכז הבמה בירך את החיילים הצועדים נשיא סין העממית שי ג'ינפינג כשלצידו שליטי צפון-קוריאה ואיראן, ובשורה השנייה ראשי מדינות סמכותניות רבות, מבלארוס עד מלזיה.
1 צפייה בגלריה
(דיברו על חיי נצח באמצעות השתלת איברים. פוטין וג'ינפינג | צילום: רויטרס, China Daily)
הם נשארו בסין עם סיום הדיונים הרשמיים של "ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה" (SCO) כדי לקחת חלק באירועים המוניים לציון 80 שנה לסיום מלחמת סין-יפן.
תזכורת: מאו אחראי למותם של לפחות 60 מיליון סינים בתקופת שלטונו האכזר וסטאלין למותם של יותר מ-10 מיליון תושבי בריה"מ – לא כולל קורבנות מלחמת העולם השנייה.
בסיום המאה ה-20 נדמה היה ששמותיהם צרובים לנצח בזיכרון האנושי לדיראון עולם. אך הם חזרו – הוחזרו – בשנה האחרונה למקום של כבוד ברוסיה ובסין אחרי ששתי המדינות נפרדו משאריות הדמוקרטיה הליברלית (שמעולם לא אומצה שם במלואה).
צפון-קוריאה, שמנהיגה הצעיר קים ג'ונג-און ירש את כיסא הרודן מאביו שירש אותו מאביו, אף לרגע לא נפרדה מהקומוניזם הקנאי, הרצחני והלאומני. זה המשטר שהרעיב למוות לפחות שני מיליון צפון-קוריאנים והפך את המדינה לגיהינום עלי אדמות.
צמיחתה של הכלכלה הסינית הואטה מאוד בתריסר שנות מנהיגותו של שי, והיא נאבקת במשברים חסרי תקדים החל מהטיפול הכושל בנגיף הקורונה שחמק כנראה ממעבדותיה הצבאיות ועד לפשיטות רגל אדירות ממדים בענפי הבנייה למגורים ולמשרדים שהותירו ערי רפאים וחובות ציבוריים ופרטיים בלתי נתפסים.
לכך נוסף מסע טיהורים וחיסולים בתאגידי הטכנולוגיה ובכל רמות שלטון שהידקו את הריכוזיות החד-מפלגתית והחלישו את היוזמה הכלכלית והתעשייתית.
השקעות הענק באמצעי לחימה באות על חשבון ענפי הייטק אזרחיים והידוק הפיקוח המפלגתי מכרסם ביצירתיות ובחדשנות.
אך על אף הסדקים המתרחבים בחומת ההצלחה הסינית, מעמדה המעצמתי נשמר. כראשה יכול היה לכן שי להצהיר בביטחון עצמי אל מול מצעד הראווה הצבאי: איש לא יעצור את סין בדרכה לגדולה. נכון, איש מלבד שי עצמו.
"ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה" – ברית מדינית-כלכלית-ביטחונית רופפת של 25 מדינות בהובלת סין, רובן הגדול בעלות משטר סמכותני עד רודני – נועד במקור לשמש משקל נגד להשפעתו הכלכלית והמדינית של המערב הדמוקרטי-ליברלי. בינתיים הליברליזם נסוג והאנטי-ליברליזם גואה; קבוצת המדינות החברות ב"ארגון שנגחאי" מייצרת עכשיו מעל 55% מהתוצר הכלכלי הגלובלי ומייצאת 66% מיצוא הסחורות העולמי. לפחות שליש מתוצרי ההייטק המתקדמים מקורו בקבוצת מדינות זו. אך יש בה פערים גדולים, בין הודו ואזרבייג'ן העולות מצד אחד לבין רוסיה ואיראן השוקעות מצד שני.
לשותפיו הקרובים של נשיא סין שי לבמת המצעד לא היה שום דבר להתפאר בו – רחוק מזה. הם עומדים בראש מדינות עניות ו/או מרוששות, חלקן על סף פשיטת רגל ממשית. רוסיה של ולדימיר פוטין תלויה קריטית בבשר תותחים ששולח אליה קים ובנשק ומוצרי צריכה ששולח אליה שי. היא שקועה במלחמת חפירות תוקפנית מול אוקראינה, מעצמה היא כבר מזמן לא. בלארוס עוברת את אלבניה בדרכה למטה בהכנסה ריאלית לנפש, ואיראן במשבר כלכלי גואה ומתמשך, אולי חסר תקדים. צפון-קוריאה מדורגת כחמישית-שישית במדינות העניות בעולם.
בסיום התצוגה הצבאית המרשימה נתפסו שי, קים ופוטין מדברים ברצינות גמורה על הסיכויים לחיי נצח – או לפחות לחיים עד 150 שנה, באמצעות "השתלת איברים שעושים אותך צעיר", סיפר לעמיתיו המופתעים נשיא רוסיה.
הם נראו משתוקקים למימוש האופציה.
לא כך עמיהם, המסתכלים באימה על האפשרות שאותם רודנים ימשיכו לרדות בהם עד סוף המאה ה-21.
טראמפ הגיב על מראות המצעד בבייג'ינג בציוץ גדוש אירוניה מאוסה. בה בעת פרשנים אמריקאים ואירופאים מכובדים התחרו איש ברעהו בהעלאת טענה, שלפיה מדיניות המכסים האגרסיבית של הנשיא היא שתרמה ל"מפגני העוצמה האנטי-מערביים" על אדמת סין.
ספק אם הפרשנות הזו נכונה. מה שבאמת מפחיד את הדיקטטורים שהגיעו לכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג זו רוח דמוקרטיה ליברלית וכלכלת שוק חופשית מכלילה, רעיונות שממשל טראמפ רחוק ומתרחק מהם בצעדי ענק.
כפי שאמר לי חתן פרס ישראל, הכלכלן פרופ' אבישי ברוורמן: "לא קשה לנו לדמיין את דונלנד טראמפ צועד שם מחובק עם שי, פוטין וקים. נראה שמקומו הטבעי בחברתם".
ומקום ראש ממשלתנו?
בדרך לבידוד מוחלט
מערכת הביטחון מעדכנת את הערכותיה על עלות המבצע הצבאי לכיבוש מטרופולין עזה (בלי להתייחס לשליטה בו), הפעם כלפי מטה. למעשה, תחזית העלות נחתכה באחרונה לחצי, מ-40 מיליארד שקל ל-20 עד 25 מיליארד שקל. נכון להיום; מחר שוב המחיר עלול לזנק. לכך יש להוסיף את העלויות הכאילו-אזרחיות של ממשל צבאי ישראלי ברחבי הרצועה, שלא יהיה מנוס מהנהגתו כבר מנובמבר הקרוב, כפי שהזהיר הרמטכ"ל אייל זמיר. בין כה וכה אין לסכומים אלו ביטוי חוקי בתקציב המדינה ל-2025, כפי שאין בו ביטוי לעלות מבצע עם כלביא; הממשלה לא מסוגלת להשיג רוב בכנסת לתיקוני תקציב הכרחיים. על 2026 אין מה לדבר.
העול הכלכלי שייפול עלינו הישראלים למחרת ההכרזה (או ההפעלה בדלתיים אחוריות) על ממשל צבאי ברצועת עזה כבד ביותר, לכל הפחות שני מיליארד שקל בחודש – לא כולל שיקום הרצועה ההרוסה והחרבה. הבנק העולמי אמד בראשית 2025 את עלות שיקום הרצועה ב-55 מיליארד דולר ובתום מבצע הכיבוש יעריך אותה – רומזים כלכלני הבנק – ב-75 עד 80 מיליארד דולר. תחת ממשל צבאי ישראלי, לא יימצא גורם זר כלשהו שיממן את השיקום ושיהיה מוכן לניהול אזרחי של הרצועה. אלו חלומות באספמיה, מזהירים גורמים בכירים במערכות ההערכה הלאומית.
מה שכן חזוי לקרות, הם אומרים בשיחות סגורות, זו קפיצת מדרגה בבידודה של ישראל בזירה הבינלאומית. ממשלת ישראל, לדבריהם, "חיה בלה לה לנד, בבועה מנותקת מהמתרחש סביבנו. ראש הממשלה ושריו בטוחים שלא יהיו השלכות כלכליות קשות. יהיו גם יהיו: מהזירה התרבותית אנחנו כבר מגורשים ומזו הכלכלית יתחילו לגרש אותנו יום אחרי הממשל הצבאי (בעזה) ואפילו לפניו".
ויש עוד סעיף קטן בתחשיבים אלו שהגורמים הישראליים הרשמיים נמנעים בעקשנות להתייחס אליו כדי, כדבריהם, לא לפתוח פה לשטן. עוטפת אותו השתקה גמורה, מלאת חשש. הכוונה לאפשרות של תביעה פלסטינית אזרחית לתשלום פיצויים על הרס עזה ועל הריגת בלתי מעורבים. כל סוגיית הפיצויים במלחמות, אומר משפטן המעדיף להישאר בעילום שם, לא מוסדרת בחקיקה בינלאומית והפרקטיקה מעורפלת, מבולבלת, מלאת סתירות. בסופו של דבר, הוא מוסיף, העניין מוכרע על ידי שיקולים מדיניים, כפי שהוכרע אחרי מלחמות עולם ראשונה ושנייה. מכל מקום סביר להניח, הוא מוסיף, ששליטה ישראלית באמצעות ממשל צבאי בכל הרצועה עלולה לחזק ולתמוך בתביעת הפיצויים. אם וכאשר יימצא בית משפט שיהיה מוכן לדון בה.
כבר לפני 20 חודשים, בדצמבר 2023, נכתב כאן כי "יישום הרעיונות המופרכים של ממשל צבאי ברצועת עזה יגרום למדינת ישראל נזק בל ישוער. אין מצב שסעודיה, האמירויות או הבית הלבן יממנו את הכיבוש מחדש של כל רצועת עזה". מה השתנה מאז? שאלתי. התשובות שקיבלתי: "ממשל טראמפ החליף את ממשל ביידן והעלה רעיון של פינו-בינוי ברצועת עזה: פינוי מעזתים, בינוי למהמרים זרים. שתי האפשרויות רעות".
