היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, נחלה השבוע ניצחון דרמטי: שופטי בג"ץ, תשעה מול אפס, הבהירו שניסיון של הממשלה להדיח אותה בפועל איננו חוקי ולא יתקיים. התגובה המיידית בצמרת הפרקליטות אמרה סיפוק, בעיקר בגלל ההצבעה פה אחד, כולל כל השופטים השמרנים. מיד לאחר הסיפוק באה ההכרה שהכרעה לא הייתה פה: מעכשיו הקרב יהיה אלים. נדמה שבעניין הזה נוצר קונצנזוס בין בהרב-מיארה לשר המשפטים יריב לוין: המלחמה היא על החיים ועל המוות, לרוחב כל החזית, בלי הבנות הדדיות, פשרות וגינוני נימוס; ומוקד המלחמה עובר לבג"ץ, וקודם כל לנשיא יצחק עמית ולמשנה שלו נעם סולברג. הם הפכו רשמית לאויבי הממשלה, ובמשתמע, לאויבי המדינה.
כן, נעם סולברג, עם הכיפה הסרוגה על הראש, עם המגורים בהתנחלות, עם השקפת העולם השמרנית, הימנית, בדיוק על פי ספר ההפעלה של הממשלה הנוכחית. בדיוק? לא בימים אלה. ספר ההפעלה השתנה. אמרת להם "לא" פעם אחת, ואתה פסול לכל החיים, אומר אחד מבכירי המערכת המשפטית. זה נכון לגבי הרמטכ"ל שהם מינו, השופטים שהם מינו, יו"ר ועדת החוץ והביטחון שהם בחרו, אדלשטיין, מי שהיה אחד משלהם. נאמנות לממלכה OUT, נאמנות למלוכה IN. ציית או תפוטר.
לוין לא מדבר עם היועמ"שית. פגישות העבודה שקיים איתה בתחילת כהונתו, אחת לשבוע, הוצאו מהלו"ז. בהודעות שהוא מפרסם הוא נמנע מלקרוא לה בתוארה, כנדרש. הוא קורא לה "עורכת הדין בהרב-מיארה". בהתכתבויות עם לשכתה הוא מקפיד על המונח "הייעוץ המשפטי לממשלה", אף פעם לא היועצת. היועמ"שית יוק. הזובור הגיע לשיאו כאשר החליף את המנעולים בחדר הישיבות בתל-אביב ששימש את שניהם. האירוע נתפס בצדק כמעשה ילדותי, מטופש, אלים, אבל, במישור רציני יותר, הוא היה ציון דרך ביחסים של הממשלה עם מערכת המשפט. בעל המפתחות הוא בעל הבית.
בג"ץ, בהחלטה של סולברג, הורה לממשלה להמשיך לעבוד עם מיארה. לוין פעל ההפך. השבוע, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה, במסגרת המלחמה שלו ביועצת, נמנע שר המשפטים מלהגיב לקריאת בג"ץ בעל פה או בכתב. לא רק היועמ"שית לא קיימת, גם בית המשפט העליון לא קיים. ההתעלמות מסמנת את תחילת הסוף של ישראל כמדינת חוק.
מיארה לא לוקחת את ההשפלות אישית. זה לא היא – זה התפקיד, העבודה, הסמכות. אותם הם מבזים, אותם הם נחושים לסלק.
את הלשכה שנעל לוין, החליף, לפגישותיה של היועצת בתל-אביב, ממ"ד בבניין התאום. החדר עומד לרשותה מספר שעות ביום, עד לטיל התורן של החות'ים. הממ"ד עירום ואטום. את הנוף החליף המזגן. מי שראה אותה בימים האחרונים מספר שההגליה לא שברה את רוחה, אפילו לא שמץ.
כך יעשה מנהיג חזק
לוין העלה לראשונה את הדרישה להדיח את מיארה מיד לאחר הקמת הממשלה, כשהבין שהיא תבלום את הניסיונות שלו להעביר את מה שהוא קרא רפורמה משפטית. נתניהו בחר לעמוד מהצד. ואז הגיע ליל גלנט. הסערה הציבורית אילצה את הקואליציה להקפיא את החקיקה. באוקטובר פרצה המלחמה: מיארה נתנה כתף לכל החלטות החירום של הממשלה, בתוך זה החלטות מבצעיות. 2,000 החלטות ביטחוניות נבחנו ואושרו בתוך תקופה קצרה, בעבודה מסביב לשעון. ההדחה חזרה לסדר היום בפברואר השנה, עם שובו של נתניהו מביקורו בוושינגטון.
נתניהו פגש בבית הלבן את טראמפ של הקדנציה השנייה – מלא כוח, נקמן, סמכותני, אחד שלא חושש לכופף לצרכיו את החוק ואת החוקה. הוא חזר משם מצויד בשלוש תובנות: מנהיגים חזקים ממנים רק בכירים שנאמנים להם אישית; מפטרים את מי שמתקשה למלא פקודות בקלות, "באבחת חרב"; מכריזים על מלחמה טוטאלית ב"דיפ סטייט" – כלומר, לשיטתם, בבכירי השירות הציבורי, באקדמיה, בתקשורת המקצועית. הוא התרשם והפנים. מרגע הנחיתה בנתב"ג הוא לוקח את קמפיין ההדחה על עצמו: לוין יורד למעמד של שחקן משנה. המכונה מופעלת; הברדוגואים יוצאים למשימה.
המטרה, כך מניחים במערכת המשפט, היא להביא לביטול המשפט שלו, לביטול כל החקירות שקשורות בו ומתנהלות היום והחקירות שיתנהלו בעתיד, ולהנהגת סדרים שיבטיחו את ניצחון הגוש שלו בבחירות. הלו"ז לוחץ: הוא חייב להדיח את היועצת בשבועות הקרובים, לפני שקרבת מועד הבחירות תקשה על הקואליציה להדיח, למנות ולחוקק. הדחתה היא שלב הכרחי בדרך לכינון משטר אחר בישראל.
אלה הערכות מרחיקות לכת. גורמים במערכת המשפט מפרטים: ההחלטה הראשונה של היועץ המשפטי החדש תהיה לבטל את המשפט. לשם כך הוא יתמנה. בהמשך הוא יבטל את החקירות בפרשת קטארגייט, בפרשת ההדלפה לעיתון "בילד" ובכל חקירה בעתיד שנתניהו עלול להיות מעורב בה. ראש ממשלה לא ייחקר יותר במהלך כהונתו, אלא אם כן שמו לא נתניהו. אפשר לעשות זאת במזמוז תיקים; אפשר בחקיקה. התקדים הנוח יגיע מצרפת: החוק הצרפתי מעניק לנשיא חסינות מחקירות בתקופת כהונתו. ההבדל הוא שכהונתו של נשיא צרפת מוגבלת בזמן; נתניהו אמור לכהן לנצח.
טוהר הבחירות בישראל נתון קודם כל בידיו של היועץ המשפטי לממשלה. בחודשי הקמפיין הדחוסים, המניפולטיביים, הוא הראשון שמחליט מה לבלום, מה לחקור, מה לאפשר, מה נחשב לשוחד בחירות, על מה להגן בבג"ץ.
בקואליציה עלו לאחרונה שפע של הצעות לשינוי הכללים לקראת הבחירות הבאות. המטרה היא להשפיע על התוצאות מראש. יש תקדים: ערב הבחירות האחרונות בטבריה ביקש אריה דרעי להריץ לראשות העיר את בועז יוסף, ממקורבי המפלגה. הייתה בעיה קטנה: אותו יוסף עמד בראש הוועדה הקרואה שניהלה את העיר. ראש ועדה קרואה נהנה מתקציבים מיוחדים ומסמכות יתר, לכן החוק קבע שהוא לא יכול להיבחר לראש עיר באותה רשות. מה עשתה הקואליציה? שינתה את החוק. בא בג"ץ ופסק שהחוק יהיה תקף רק מהבחירות הבאות.
הממשלה הנוכחית יכולה לעשות הרבה מהלכים כדי להטות לטובתה את תוצאות הבחירות: אפשר לפסול מועמדים; אפשר לפסול בוחרים; אפשר להרתיע בוחרים. ייתכן שדי בהוראה לא לספור את הקולות בקלפי, כנדרש בחוק, אלא במקום אחר, ובדרך להוסיף או לגרוע פתקי הצבעה. הניצחון בבחירות הבאות מצדיק כל מהלך, כל תרגיל.
ייתכן שנכון יותר לממשלה לפרק את מוסד היועץ המשפטי במקום להדיח את מי שעומדת בראשו, אבל הזמן לוחץ: שנת 2026 בפתח. בחירות יתקיימו בה – השאלה היא אם תהיה בהן בחירה.
חסינות לכל החיים
ביום שני מתחדש משפט נתניהו. החקירה הנגדית שנואה עליו. המשפט לא מזיק לו אלקטורלית – אולי להפך – אבל הוא מטרד שחשוב לו להיפטר ממנו. למרות שהציבור כולו, גם תומכי נתניהו וגם מתנגדיו, איבד אמון בהתנהלות המשפט, אין דרך להפסיק אותו.
רבים תולים במשפט את המשבר שקורע את החברה הישראלית. המשפט, יש אומרים, הוא משק כנפי הפרפר שחולל את האסון. הוא הפך את נתניהו למריר וחסר עכבות, הניע את ההפיכה המשטרית ואת המחאה נגדה, נטע בלב האויב את האשליה שהמדינה מתפוררת. אם תימצא דרך להפסיק אותו, השד יחזור לבקבוק והארץ תשקוט.
צודק או לא, הניתוח כבר לא רלוונטי. אין היום היתכנות לעסקת טיעון, מעריכים גורמים משפטיים. נתניהו לא מעוניין לשלם את המחיר. הוא דורש לעצמו חסינות לכל החיים, לא יציאה בכבוד מהפוליטיקה. והוא יכול. הוא מרשה לעצמו היום לעשות בגלוי, מעל לשולחן, מה שעשה בעבר בהיחבא. מה שקיבל ממילצ'ן ומפאקר הוליד כתב אישום; מה שהוא מקבל ממשפחת פאליק מוליד בקושי ציוץ. הכוח משחית; כוח לאורך שנים משחית כפליים.
הפסקה של המשפט לא תחזיר את המערכת לשפיות: הסוסים ברחו מהאורווה; הם ברחו עוד לפני שהוגש כתב האישום. נתניהו השתנה, הליכוד השתנה, הבוחרים השתנו. ראשי מערכת המשפט מבינים את זה.
בזמנים אחרים נהגו ראשי ממשלה ויועמ"שים לבחור את הקרבות שלהם: התעמתו, התלוננו ושיתפו פעולה. כך היה גם בתחילת כהונתו הנוכחית של נתניהו, למרות המשפט. היום המאבק טוטאלי – כל מינוי הוא בונקר; כל ציוץ הוא נשק: משחק סכום אפס. החוק מחייב את נתניהו להזמין את היועצת לישיבות הקבינט. הוא מציית, וטעמו עימו: נוכחות של היועצת בקבינט מחזקת את מעמד הממשלה וראשה בבתי הדין הבינלאומיים. טראמפ ומיארה מגינים עליו בהאג. זהו סוף הציות.
יוגשו כתבי אישום
החקירה בפרשת קטארגייט עוסקת בשתי פרשיות שנוצרה ביניהן השקה: הראשונה היא החקירה במעשיהם של שלושה מדוברי נתניהו שקיבלו כספים מקטאר; השנייה היא מינויו של אלוף דוד זיני לראש השב"כ.
החקירה בנושאי הליבה שבהם נחשדים יונתן אוריך, אלי פלדשטיין ושרוליק איינהורן נסתיימה למעשה. נדרשות השלמות. בפרקליטות טוענים שהחקירה, בראשות פרקליט המדינה עמית איסמן, היא אחת המהירות שנעשו בשנים האחרונות. יש עיכובים שנובעים מהצורך לחקור במדינות זרות – בארצות-הברית ובסרביה – אבל אין ספק שבסופה יוגשו כתבי אישום פליליים. השב"כ לא מנהל את החקירה אבל מעורב בה.
מעורבות השב"כ מעכבת את ההליכים למינויו של זיני. התאמתו לתפקיד המורכב הזה מפוקפקת, אבל היא איננה מעניינה של הפרקליטות. במערכת המשפט נאחזים בנימוקים פורמליים, אולי המינוי ייפול לבד.
מעלליה של חבורת קטארגייט הם סיפור אחר לגמרי. נתניהו הוזמן השבוע לעדות שנייה בפרשה. בכל מה שנוגע לנתניהו, השאלה איננה רק אם ידע על המימון הקטארי ועל מה שעשו עוזריו בתמורה, אלא גם מדוע הוא ממשיך להגן על אוריך, בכל הכוח, כשברור שכל ראש ממשלה אחר היה זורק אותו הרחק מלשכתו.
יוצא שקטאר מימנה לא רק את הקמפיין לניפוח חלקה במשא ומתן ולהכפשת ממשלת מצרים, אלא גם את הקמפיין להשתקתן של משפחות החטופים, לכאורה בניגוד לאינטרס שלה, כפטרונית חמאס. אילו קטאר הייתה דמוקרטיה, הייתה עולה שם דרישה להקמת ועדת חקירה לפרשה: למה שילמנו; מה קיבלנו; מי נתן את ההוראה. אבל בקטאר לא תקום ועדת חקירה ממלכתית; גם לא אצלנו.
המגינים האחרונים
כל חבר כנסת והנקמה הפרטית שלו. משה סעדה היה סגן ראש מח"ש. זה נגמר רע. בזכות הריב הגיע לכנסת. למרות זאת, הוא לא מכיר תודה. להפך: הוא מקדם הצעת חוק פרטית שתוציא את מח"ש, המחלקה לחקירות שוטרים, מפרקליטות המדינה לגוף חיצוני. בפועל, החוק שלו יכפיף את מח"ש לשר המשפטים, פוליטיקאי. ראש מח"ש יוזמן אל השר לפגישות עבודה.
מי ששולט במח"ש חוקר את החוקרים, גם את אלה שחוקרים שחיתות, שחוקרים שרים וחברי כנסת וחברי מרכז. ברצותו, הוא מסכל חקירה; ברצותו, מקדם אותה. מי יחקור את החוקרים, שאל נתניהו רטורית לאחר שהזיע בחקירות המשטרה. סעדה בא עם תשובה.
מה שמבקש סעדה, בתמיכת הקואליציה (החוק עבר קריאה טרומית), מבקש בן גביר לעשות במשטרה. כאשר הוגשו עתירות לבג"ץ נגד המשך כהונתו של העבריין בן גביר כשר לביטחון לאומי, הסכימה היועצת להגן עליו בבג"ץ בתנאי שיתחייב למגבלות על מעורבותו במינויים, בחקירות ובהתנהלות המשטרה בהפגנות. לאחר התפתלויות, בן גביר הסכים. ההסכם הונח על שולחן בג"ץ.
עברו כמה חודשים, ובן גביר החליט שלא בא לו. הוא הודיע למיארה בכתב שהחליט לשנות את כללי המשחק בהפגנות. מיארה הציעה לו להיפגש עם הצוות שלה. אם תהיה פגישה או לא תהיה, במשרד המשפטים מבינים שהמשטרה נפלה.
העימות של בן גביר עם מפקד מחוז תל-אביב הנוכחי, ניצב חיים סרגרוף, ממחיש את עומק הנפילה. סרגרוף מונה למפקד מחוז לאחר שבמצוות בן גביר הודח מפקד המחוז הקודם, עמי אשד. הטענה של בן גביר הייתה שאשד רך מדי כלפי הקפלניסטים. בהתנכלות לסרגרוף רואים בפרקליטות פרשת עמי אשד 2. המפכ"ל דני לוי נאבק על עצמאות הממ"ז (ובעקיפין על עצמאותו שלו), אבל השוטרים נושאים עיניים אל השר. הוא בעל הבית.
הוויכוח בין מיארה לבן גביר מתמקד בסמכות המקצועית, לא במדיניות. המשטרה בנויה על שיקול דעת מקצועי של אנשיה, מהשוטר שרואה עבירת תנועה ומחליט אם לתת דוח או להסתפק באזהרה, ועד המפכ"ל. הכלל הוא שבהפגנות המוניות שיקול הדעת הוא של מפקד המחוז. הוא נוגע להבטחת חופש הביטוי אבל גם לביטחונם של אזרחים, לביטחון גופם, לחופש התנועה. אסור לערב בנושא כזה שיקולים פוליטיים. מיארה חותרת למשטרה ממלכתית; בן גביר חותר למשטרה כהניסטית.
החשש בצמרת המשפטית הוא שבעקבות המשטרה ייפול הצבא. העימותים בין הרמטכ"ל זמיר לשרי הממשלה הם ענן כבד שמתאבך מעל התפוררות השירות הציבורי. זמיר התעמת עם הדרג המדיני בשלושה נושאים: גיוס החרדים; כיבוש עזה; כללי המינוי של קצינים עד דרגת תת אלוף. בשני הנושאים הראשונים הוא ייצג את צורכי הצבא והערכותיו המקצועיות. בנושא השלישי, מינוי הקצינים, הוא הגן על הנוהג הקיים, שנועד למנוע פוליטיזציה של הצבא וקידום קצינים משיקולים זרים. הרמטכ"ל ממנה; שר הביטחון מאשר. ההסדר שהושג בעקבות ההתערבות הבוטה של השר כ"ץ מעורר בפרקליטות דאגה. כאשר אלופי משנה וסגני אלופים יחפשו קידום לעצמם באמצעות קשריהם במרכז המפלגה, הצבא יידרדר לתהום, ממש כמו המשטרה.
על אף שאין תיאום בין היועמ"שית לרמטכ"ל, שניהם מוצאים את עצמם באותה חזית, מול אותה מתקפה. הם המגינים האחרונים על מה שנותר מהשירות הציבורי.
ימים יגידו אם המערכה שנכפתה על מיארה היא החומה שתעצור את ההפיכה או שהיא קרב מאסף שסופו נגזר מראש. בניגוד למבקשים להדיח אותה, היא לא מתקרבנת: זה לא האופי. יש מאבק שחייבים לנהל אותו, ונפל בגורלה ובגורל הצוות שלה להיות חוד החנית. חובה להילחם; אפשר לנצח. שר התקשורת שלמה קרעי, למשל: כאשר קרעי, מכופרי בג"ץ, הודיע שבמשרדו פסיקת בג"ץ לא קובעת, היועצת המשפטית במשרד, ברוריה מנדלסון, הורתה בפשטות לעובדים שפסיקת העליון כן קובעת, וכך היה. פורום היועצים המשפטיים המכהנים עומד מאחוריה, וגם אחרים, אפילו בימין. לא מזמן הגיעה מיארה לאירוע משפחתי. רוב האורחים היו דתיים וימנים. אחד מהם ניגש אליה והודה לה בשקט: בזכותך, אמר, הבן שלי התגייס. הוא בחשמונאים, החטיבה החרדית.
עם כל המשקל שיש לייחס לכוח של נתניהו ולנחישות שלו, תוצאות המאבק תלויות בסוף בשופטי בית המשפט העליון, באומץ ליבם, בנכונותם להגדיל ראש. בהרכב הנוכחי כל האפשרויות פתוחות.
