שר התקשורת שלמה קרעי הוא אדם חרדתי. אי-אפשר להאשים אותו, כי בישראל קורים מלא דברים מפחידים. יש מלחמה, חטופים ומלא מתים משני הצדדים. אבל קרעי לא מפחד מדברים שקורים. החשש האמיתי הוא ממה שיכול לקרות. למשל, לגייס חרדים לצבא. קרעי יודע שאם הם לא ישקיעו בשיחות עם אלוהים אנחנו מסתכנים בחרון אפו, ומי מספיק מטורף לקחת סיכון כזה מול מי ששולט באיתני הטבע?
יש לו גם עניין בהימנעות מחתימה על עצומה נגד אלימות כלפי נשים. הרי איזו אישה לא רוצה שירביצו לה. מי לא חולמת לסיים את יום העבודה באגרוף מרענן? ויש לו גם בעיות עם מצעדי גאווה ומי שאוהב דמוקרטיה. לקרעי יש המלצות על סוגי משטרים ועל תאי משפחה נכונים. יש מה ללמוד ממנו אם מרגישים שמיצינו את מי שאנחנו רוצים להיות.
אבל החרדה הכי בוערת שלו בזמן האחרון הייתה משידור סרטה של נטע שושני: "1948 - לזכור ולשכוח". קרעי לא מסכים שאף אחד בעולם יגיד שחיילי צה"ל פעם טבחו, אנסו ובזזו. בטח שלא ישדרו את זה בתאגיד הציבורי. זה לא משנה אם זה נכון או לא. יש דברים שאסור להגיד מהפחד שמישהו יחשוד שמשהו כאן אולי מורכב ולא בדיוק שחור ולבן. וזה טיימינג גרוע כי יש דיווחים על הרוגים רבים בעזה, כולל ילדים.
שר הביטחון הבין שאפשר להילחם בסרטים כאלה בזירת הרשתות החברתיות. ישראל כ"ץ, שבעבר השתתף במסיבת הריסת בניינים שנפגעו מהטיל האיראני יחד עם בופה נדיב, העלה בשישי את תמונת החרבת רב-הקומות בעזה תחת האשטאג המסיבות "התחלנו". אבל קרעי, לעומתו, לא שומר את החגיגות שלו לפייסבוק או ל-X. הוא יודע שאם יאיים בשידור על התאגיד בשלילת תקציב זה יכול להביא להרהור מחדש, כי ערוץ ציבורי צריך כסף כדי להתקיים. ובכל זאת, שנתיים אחרי שנאמר שיוקרן, אתמול זה קרה.
"1948 - לזכור ולשכוח" הוא סרט שצריך להראות בכל פלטפורמה. הוא לא מייפה את המציאות, אבל הוא גם לא בוחן אותה בעיניים מאשימות. יש עובדות ואותן צריך לשחרר לאור. אין טעם להסתיר דברים איומים שנעשו, כי מחיקת היסטוריה לא תהפוך את העתיד למשהו אחר. לא כשיש מספיק אנשים שיזכרו אותה ויילחמו בדם כדי שהיא לא תמות איתם.
הניסיון לשלוט בנרטיב כדי להצדיק פעולות עתידיות או נוכחיות הוא רק עוד מכה לתדמית של ישראל באופן יבש, וזה עוד מבלי להתחיל לדבר על המחיר הרגשי שלה. מתנו והרגנו בעבר. אנחנו מתים עכשיו והורגים גם.
מאבקים אלימים מוציאים מחיילים דברים שלא תמיד מתיישבים עם מוסר, אבל מדינה לא יכולה לבחור לעצמה אילו אירועים היא זוכרת ואילו היא שוכחת. זה לא הסרט של שושני שאחראי לתדמיתה של ישראל או למעשיה. ישראל צריכה לקחת אחריות על עצמה.
קרעי אולי מפחד ממה שיקרה אם נסתכל במראה שמופיעה בדוקו, ונגלה לעולם ובעיקר לנו שאנחנו לא תמיד צודקים. מלחמה היא אף פעם לא דבר יפה לאף צד. האמת מורכבת והדרך היחידה להתמודד איתה היא להכיר בה. מדינה שזונחת את ההיסטוריה שלה, את אזרחיה ואת חטופיה כדי להישאר בשלטון צריכה לזעזע את קרעי יותר. כי כשהכי רע כבר קורה לא נשאר ממה לפחד בעתיד.
