1. ליקוי הירח היה מאכזב. הנה, אמרתי את זה. ראיתי תמונות יפות ברשתות, אבל וואלה צפיתי עם הילדים בטלסקופ ולא היה כלום והתאכזבתי. ירח בליקוי, היה בעיקר לוקה.
אנחנו כבר רוויים אכזבות. כל יום הודעה על עסקת חטופים ואז אייטמים על כניסת הצבא עמוק יותר, הטבות ואז לא, הורדת יוקר המחיה ואז לא, כמה לא. מילה כל כך מצמצמת: לא. ודווקא מהירח לא ציפיתי שיאכזב. אנשים יצאו החוצה, משפחות שלמות, כולם צמאים לליקוי, למשהו גדול, מיוחד, אור ויופי בעיצומה של תקופה כל כך כעורה. קצת טבע, משהו לא שיפוטי, משהו שהוא לא עוד ידיעה על ישראלים שנזרקו ממסעדה בחו"ל. הירח לא מודע לביבי ולא לעזה ולא לכלום. סתם משהו להסתכל עליו ולהתרגש. אנחנו תמיד מצפים שיקרה משהו גדול מאיתנו, נס, אבל הירח איכזב.
2. הסדרה "התנתקות" בכאן 11 הזכירה לי סיפור שקרה יום לפני הפינוי. מישהו עבר באחד היישובים עם עגלה עמוסה בשר. כששאלו אותו למה, הוא ענה: "כי כשהפינוי יתבטל, שיהיה בשר לעשות על האש". כאלה הם בני האדם, אוחזים בתקווה. זה לא שאין ניסים, אולי יש ניסים, כל יום שאנחנו לא נהרגים בכביש, לא מקבלים מכות, יום שבית הספר נפתח, כל דבר כזה הוא נס. התרגלנו לסטנדרט נמוך, ובלב אנחנו מחכים שהים ייחצה לשניים. זו המסורת שלנו.
אבל הים לא נפתח. שנתיים למלחמה והחטופים שלנו נמקים, סובלים, מורעבים, ולא מביטים בהם. אנשים קורסים תחת נטל כלכלי, תחת עול המילואים, והחיים כאילו לא מתייחסים. הזמן הפך מוזר, הגיוני שאפילו מזג האוויר קצת התקרר? הטבע מפתיע בדיוק שלו, לפעמים באופן מרגיז. ורק הרגע הזה שבו יהיו חדשות טובות לא מגיע.
חבר סיפר לי שהפסיכולוג שלו עזב את הארץ. בעיניי זה גובל בחוצפה. איפה האחריות של הפסיכולוג למצב? איך הוא מרשה לעצמו? הוא אמור להיות מי שעוזר לנו להצליח לנשום ולהמשיך לקוות, להאמין.
3. הלילה יורד והילדים במיטה. בסך הכל נהנו משבירת הערב, היו ערים עד מאוחר. כן, "הילדים נהנו", משפט שמרפא כל תחושה קשה. או כמו שהמשוררת דליה רביקוביץ ז"ל אמרה בראיון פעם: אם נילחם שהעולם יהיה בטוח עבור כל הילדים, אזי גם הילד שלי יהיה בו יותר בטוח.
תחזירו את החטופים. תנו תקווה והזדמנות ללב רווי הכאב והאכזבות שלנו להתמלא בתקווה שכל ישראל ערבים זה לזה.
