קוראים לזה "אוסטלגיה" – נוסטלגיה למזרח גרמניה – והוא אחד המושגים הטעונים בשיח התרבותי והחברתי בגרמניה בעשורים האחרונים. בגרמנית, "אוסט" זה מזרח, והכוונה היא לגעגועים מצועפים כלפי החיים תחת המשטר הקומוניסטי, שחלק מהאנשים שחוו אותם, בעיקר המבוגרים, זוכרים אותם כפשוטים יותר, נאיביים יותר, דלים יותר, אבל עם יותר אחווה בין האזרחים. בדרך הם מדחיקים את הדיכוי ואת השטאזי. הסרט "להתראות לנין" הוא התוצר המובהק של התופעה הזו. לא מפתיע שבעידן הנוכחי, שבו רבים מדקלמים סיסמאות כמו "עשו את אמריקה/ צרפת/ ישראל גדולה שוב", שבו מתגעגעים לעבר מושלם שמעולם לא היה – האוסטלגיה רלוונטית גם למי שאינם מומחים בפוליטיקה גרמנית.
הסרט "חשבון משותף" מתרחש רגע אחרי ההתמוטטות של חומת ברלין, בתקופה מרתקת שבה "כל ממזר מלך", ולאזרחים לא ברור לאן פניהם מועדות. העלילה עוסקת בשלושה חברים – בני זוג וחבר נוסף שחוזר מחו"ל ומאוהב באישה – שנתקלים בכמות גדולה של כסף מזרח-גרמני שזה עתה יצא מהמחזור. מה שבהתחלה נראה להם כמעשה לא מזיק, מתגבש בהדרגה למזימה כלכלית קפיטליסטית משעשעת, שבה האזרחים הקומוניסטים לשעבר הופכים באחת לאנשי עסקים ממולחים, שלא לומר שודדים, שמשתמשים בכסף הישן כדי להתעשר בדרך לא חוקית. כך הם גם "דופקים את המערכת" – הקפיטליסטית והקומוניסטית כאחת.
הבסיס לסיפור הוא מקרה אמיתי שאירע באותה תקופה – אנשים באמת התעשרו כך – והוא משולב עם מלודרמה על משולש אהבים. והנה בעיה אחת בסרט שביימה השחקנית לשעבר נטיה ברונקהורסט: בעוד הסיפור על שוד הכסף מוצלח ומבדר (בהשראת סרטי שוד הוליוודיים סטייל "אושן 11"), המלודרמה לא מגיעה לאותה רמה, והדמויות לא מספיק מעניינות.
כוכבת הסרט היא סנדרה הולר, שבשנתיים האחרונות נהפכה לשחקנית האירופאית הכי מדוברת ("אזור העניין", "אנטומיה של נפילה"). מדובר בפצצת כריזמה ומלכת קרח מושלמת, אבל הביצוע שלה כאן סביר, לא יותר, וכך גם רוב הסרט: הוא משובב נפש, אבל לא פצצת רגש ושכל חד-פעמית. סרט חביב לימי עיון ולצופים שמתעניינים בהיסטוריה עכשווית.
