ם היו ארבעה גיבורים, שנפלו כשחוליית מחבלים השליכה מטען אל הטנק שבו שהו. ניסיון החדירה למתחם שלידו עמדו סוכל – אך הם נהרגו באסון הקשה. אלו הם סיפוריהם:
"מנהיגות טבעית ורצון לתרום"
"מתן הוא אחד הגברים", מספר יובל הימלבלאו, חברו של סגן מתן אברמוביץ' שנפל בתקרית: "אנחנו חברים מכתה י'. אנחנו גרים דלת מול דלת בגני-תקווה. הוא תמיד עוזר, תמיד אכפת לו, תמיד יש לו כוח. גם כשהוא חוזר אחרי 30 יום בצבא, הוא חוזר מלא באנרגיות עם חיוך על הפנים. לא ויתר אף פעם – גם כשהיה לו קשה".
לדבריו, "היינו חבורה של שבעה חבר'ה, עושים הכל ביחד. מתן אהב את הים. בחור דומיננטי – מישהו ללכת לידו ולהרגיש בטוח, שאף אחד לא יתעסק איתי כשהוא לידי. הוא השאיר אחריו שני אחים גדולים ואבא ואמא. הוא יחסר לי אפילו במעלית".
מתן היה קצין שריון בגדוד 52. הוא למד בתיכון מית"ר במגמות מדעי המחשב וכימיה, ו"הצטיין ביכולתו לשלב בין השאיפה לידע ולהישגים לימודיים לבין אהבתו לכדורסל". מוריו וחבריו מספרים על ילד אהוב ואהוד, רגיש ואכפתי כלפי הזולת. אחד ממוריו סיפר שבאחד מטיולי בית הספר, כשהאוטובוס נתקע בלילה במדבר בנגב, מתן היה בין הראשונים שקפצו לעזור והובילו את מאמצי חילוץ הציוד והנוסעים.
"התגבר על הכל"
"קשה לדבר עליו בזמן עבר", סיפר בכאב המחנך של סמ”ר אורי למד ז"ל, אסי מונדשיין: "חינכתי ולימדתי אותו אזרחות. הגשתי את הכיתה לבגרות, אז ביליתי איתם הרבה שעות. הוא היה בחור מאוד רגיש, שקט. מאוד מנומס, מאוד חביב. כמו שהוא היה לוחם בשריון, הוא היה לוחם בבית ספר. למרות הקושי, הוא סיים בהצלחה יפה. הוא ידע להכיר תודה, התגבר על הכול, הצליח והיה מאוד חברותי. לא שמעתי אותו פעם מרים את הקול וצועק, למרות שהוא היה בחבורה כזאת של שטותניקים. הוא היה, אפשר להגיד, הגורם המאזן שם. כואב הלב. היה לי ברור שהוא יהיה לוחם". אורי, תושב תל מונד, הותיר אחריו אחות גדולה ושני אחים קטנים. קרוביו מספרים כי אורי היה פעיל בשבט צופי תל-מונד, ילד ערכי עם נתינה רבה, שרק לפני כשנתיים סיים את התיכון.
"הוא תמיד נתן את הלב"
סמל גדי כוטל, בן 20 בנופלו, מקיבוץ אפיקים, למד והתחנך בעמק הירדן – והוא החלל השלישי של מחזור ע"ח בתיכון דרכא בית ירח. הוא חגג יום הולדת 20 ממש תשעה ימים לפני שנפל: "הוא אמר לי, אולי בשבוע הבא לא אצא, אם אני בעזה", סיפרה אימו. עם החברה הכי טובה שלו, ליאל, הם הלכו לגלוש בתל-אביב ולפארק גלים חדש.
שנה לפני הגיוס, גדי יצא לשנת שירות, ואחריו תיכנן לגור בעוטף: "הוא החליט לעבור לעין גדי להתנדב עם המפונים של קיבוץ מגן ובארי והדריך ילדים שהיו חטופים בעצמם. הוא אמר, ‘אנחנו הצעירים, אנחנו אלו שחייבים לחזק את הדרום ואת הצפון’", אמרה אימו. סמואל, אחיו הבכור, מספר שגדי עסק בקרב מגע עד התיכון והתנדב כמדריך לקטנטנים: “כל דבר שהוא אהב, הוא נתן לו את הלב ואת הנשמה”.
נטלי ספקטור (27), שאומצה על ידי המשפחה כשהייתה בגרעין צבר ביישוב, סיפרה: "ביום שדיווחו על כך שגופתו של עומר נאוטרה מוחזקת בעזה, הוא סיפר לי שזה מה שהביא אותו להתגייס לשריון".
"המשפחה הייתה מרכז עולמו"
"העיניים של עמית היו מהפנטות ותמיד מלאות באהבה ובשמחה", סיפרו בני משפחתו של סמל עמית אריה רגב: "הוא היה ילד כל כך מיוחד. רגיש, חכם, עם אינטליגנציה רגשית נדירה ונוכחות שקטה אך עוצמתית. הוא אהב לבלות, אבל יותר מכול אהב ספורט. במיוחד את מכבי תל אביב, בכדורגל ובכדורסל. הקפיד לרכוש מינוי גם בתקופת השירות הצבאי, כדי ש'לא יתפסו את המקום שלי', כפי שאמר. זה היה עמית: חד, מחויב, עם חוש הומור מדויק שידע להצחיק גם ברגעים הכי לא צפויים".
האבא יוני אמר אתמול מעל קברו הטרי של בנו: "חשבתי אם לכתוב על מה שדיברנו, על המלחמה הזאת, על חוסר התכליתיות, על ההנהגה שלנו - אבל החלטתי שזה הזמן שלך, ושום כעס לא צריך להיכנס למה שאני כותב לך". האמא יעל והאבא אמרו קדיש על בנם, עמית תאומו הזהה של עידו.
האבא יוני המשיך: "אני יושב וכותב לך באמצע הלילה. בתחילת הצבא מדברים על לילה ראשון בלי אימא – אז זה לילה ראשון בלי הבן שלי. איזה ילד אתה. ילד של אבא.
"אמרת לנופר באחת השיחות בתחילת הצבא שהיה לך רגע קשה, שמה שעושה לך טוב זה העובדה שאתה יודע שאימא, לירון ואני נעשה את הכל בשבילך, עד סוף העולם. זה כל כך נכון, אבל להציל אותך לא יכולנו. מצטער".
במהלך השירות עמית הקפיד לשמור על קשר קרוב עם הבית, אמרו במשפחה: "הוא תמיד עידכן מה שלומו, אבל גם לא שכח לשאול מה שלומנו. המשפחה הייתה מרכז עולמו".
סמל עמית אריה רגב, בן 19 ממודיעין-מכבים-רעות, הותיר אחריו את הוריו, יונתן ויעל, ואחיו, עידו, רוני ואליענה.
