אורנה איינשטיין (66)
חקלאית, מרכזת הגד”ש קיבוץ מגן
איינשטיין חזרה אל שדות הבוטנים עשרה ימים בלבד לאחר פינוי הקיבוץ, וסחפה אחריה צוות מסור כדי לזרוע תקווה ולהבטיח את עונת הקטיף, גם תחת אש. ההיאחזות שלה ושל חקלאי העוטף בשדות היא סמל של נחישות, אחריות וערבות הדדית
האדמה אולי יודעת שיש מלחמה, אבל הטבע לא שועה לאזעקות, ולכן, שום דבר לא הזיז את אורנה איינשטיין, מרכזת הגד"ש של קיבוץ מגן, משדות הבוטנים שלה, שמשתרעים על פני עשרים אלף דונם, מעיבורי הקיבוץ ועד הגבול עם עזה.
הימים הם ימי הסתיו הראשונים והפיק-אפ המאובק שלה מתקדם לאורך חלקות הבוטנים, הגזר, תפוחי האדמה והצנוניות, דונמים של חקלאות ואופטימיות בלתי ניתנות לערעור, כי מה יש לו לחקלאי אם לא את שריר האופטימיות שלו?
לפני שנתיים, ב-7 באוקטובר 2023, כאשר את הקיבוץ פינו כבר בשעות הערב המוקדמות, ביקש מרכז המשק גם מאיינשטיין להתפנות, והיא הודיעה שאין סיכוי, היא לא עוזבת את השדות. אבל כיוון שהנוח’בות עוד הסתובבו בשטח והצבא לא נתן להתקרב לכל מה שמערבית לכביש 232, לא הייתה לה ברירה. זה החזיק בדיוק עשרה ימים שאחריהם היא כבר טיפסה בחזרה על הטרקטור שלה, לישורת האחרונה של קטיף הבוטנים. וגם לזרוע תפוחי אדמה היה צריך, כי אם לא זורעים בזמן, לא יהיה צ'יפס לשנה הבאה.
ההודעה ששלחה בקבוצת עובדי גד"ש מגן נענתה מצד אנשי הצוות שלה, שפועלים כאלומה מהודקת כבר 40 שנה, וכולם התגייסו והתייצבו, מה שריגש עד דמעות את אלת האדמה של העוטף, שבדרך כלל לא נסדקת. אבל הפעם, לא רק חקלאי הקיבוץ שעשו את כל הדרך מים המלח אל השדות נגעו בליבה, אלא גם העובדים השכירים הקבועים שהגיעו מרהט והמתנדבים הרבים, ובהם בנות ובני מגן שמזמן עזבו – ומיד חזרו למשק לתת כתף. מה שהוגדר כשטח צבאי סגור הפך לחממה של ערבות הדדית משוגעת, כאשר חברים מכיתת הכוננות הוציאו את כלי העבודה אל החלקות המרוחקות מהגבול המעושן, אלה שנמצאות עשרה ק"מ ליד אורים, ושם ביחד, זרעו כולם עתיד.
כן, לפעמים, בין האומץ לחוסר האחריות מפריד תלם צר מאוד, אבל בעיניה החקלאיות של איינשטיין חוסר האחריות הוא דווקא להיכנע לפחד, כי אי-אפשר שלא לזרוע ואי-אפשר שלא להיענות לקריאת העונות.
היא בת 66, כסופת שיער ואתלטית. בזוגיות, אמא לבר, ברית ויותם, וסבתא לנכדות. חקלאית במגן כבר כמעט יובל שנים, וזה 25 שנים מרכזת את הגד"ש של הקיבוץ, תפקיד שמתאפיין ברוב גברי מוחץ, ולא, אין לה שום כוונה לפרוש או לנטוש בקרוב את כלי הדיש, כי להיות חקלאית בעיניה הוא אורח חיים וחיבור לצמיחה, לשגשוג, לאסיף, לאדמה ולתבואה. להיות חקלאית זו גם היכולת להדחיק, למשל את זה שאולי לא יירד גשם החורף וכל הציפייה תרד לטמיון. או להדחיק את העובדה שאת מעבדת את השדה שלך במקום שידע כל כך הרבה דם ודמעות.
איינשטיין וחברי קיבוץ מגן מבינים שכדי לאפשר את קיום המדינה, צריך לשבת על הגבולות ולעשות חקלאות, אבל הם מתמודדים בזירה נוספת, מול השווקים בחו"ל שמפנים עורף בימים אלה לתוצרת הישראלית. מדינות שעד 7 באוקטובר היללו את הבוטנים שלה ליד כל פיינט בירה, סגרו את שערי היבוא, והעסקאות מבוטלות. ולכן, שנתיים לתוך המלחמה, והרבה יותר מתמיד, ברור לה שהממשלה חייבת לעצור את המלחמה הזו, שלדבריה אין לה תכלית, שלא גורמת להחזרת החטופים ומייצרת סבל בשני הצדדים. ברור לה גם שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית שתשיב את האמון בין המדינה לאזרחים.
ויש עוד משהו שיושב עליה. לצד ההודיה לתושייה הגדולה שגילו חברי כיתת הכוננות של מגן, שהצילו את הקיבוץ באותו בוקר נורא של שמחת תורה, ניכרת בה גם אשמת הניצולים, כאשר אנחנו עומדות בקצה הקיבוץ ואיינשטיין מצביעה על ניר עוז הפצועה, שם אחד מכל ארבעה נחטף או נהרג, ועדיין ממתינים לתשעה חטופים שיחזרו, יחד עם כל שאר החטופים שלנו – שהיא, כמו כולנו, מתפללת כבר שיהיו בבית.
