הדיווחים הראשונים על "הדי פיצוצים בדוחא" סתמו את הגולל על העיסוק במותם של עשרה ישראלים שלשום, שישה אזרחים שנרצחו בפיגוע בירושלים וארבעה לוחמים שנפלו בעזה. ככל שהפרטים החלו לטפטף — והרבה לפני שהפכו לוודאיים או הופרכו — ריח משכר ומוכר החל להתפשט באולפנים, כמו כיכר הלחם שחונכת שחר של יום חדש במאפייה. להתראות דיכאון, אהלן אופוריה.
צריך לומר: עבור הצופים והצופות אלו רגעים מהפנטים של טלוויזיה, כמובן אם לא קוראים לכם עינב צנגאוקר, עידית אהל או כל אחד מבנות ובני משפחות החטופים שנשמתם נעתקה בפעם הטריליון בשנתיים האחרונות. צונאמי אדיר של אדרנלין שוטף את המסך, ובכוחו לגרום לאנשים כביכול רציניים כמו דפנה ליאל (חדשות 12) לעסוק בשטויות כמו האם שם המבצע הוא עצרת הדין או פסגת האש. המעברים מהכתב לפרשן ומהפרשן למגיש ומהמגיש לפאנליסט, וכולם נשענים על מידע ראשוני, חלקי ואפוי כמו המוח של דונלד טראמפ, מתנהל בקצב של גמר פינג-פונג באולימפיאדה: תוך שניות מחבלים מחוסלים ואז לפתע קמים לתחייה, ארצות-הברית מאשרת את התקיפה ואז רק מיודעת עליה, והיא מעדכנת את קטאר אבל בקטע טוב ואז בעצם בקטע פחות טוב. בכיר ישראלי אומר, גורם בבית הלבן מתדרך, מקורות בחמאס טוענים.
מבולבלים? מעולה. צופים וצופות מבולבלים לא ממהרים לנטוש לפני שהערפל מתבהר (והשאלה מתי הוא יתבהר היא בעצמה נטולת תשובה), וגם פחות דחוף להם להיזכר שהם כבר היו בסרט הזה ויותר מפעם אחת (הנייה, דף, סינוואר א', סינוואר ב' וכו'). נדמה שרק ניג'סים כמו רביב דרוקר (חדשות 13) וגילי כהן (כאן 11) עדיין טורחים לעשות את המינימום: להטיל ספק בריא בתחזיות האופטימיות שהפציעו אמש בדיוק כמו אחרי חיסולים מהדהדים קודמים (דרוקר), או לגלות שהדיווחים המוקדמים והנרגשים על "קונצנזוס" בין הדרג המדיני והצבאי דילגו על התנגדות של גורמים בצוות המשא ומתן לשחרור החטופים (כהן).
הרוב, עושה רושם, היו שקועים בחלוקת קרדיטים ובקלאוות מילוליות. אוהד חמו, לדוגמה, דיבר כמו חתן בר-מצווה ביום חגו (או פשוט כמו צבי יחזקאלי), למרות שהוא עצמו טען שהפעולה עלולה לפגוע עוד יותר בסיכויי השבת החטופים. ירון אברהם ביקש להבהיר שההסתייגות לפעולה בצוות המו"מ הישראלי לא נבעה מהרצון לחוס על חלאות כמו חליל אל-חיה. מזל שאמר זאת: לפרקים אכן היה נדמה שנאסר על הציבור גם לתעב מפלצות טרור ולרצות במותם, וגם לתהות האם הפעולה בזמן ובמקום משרתת את המטרה או שמא להפך.
לא נורא: תמיד אפשר לתקן בחיסול הבא.
בקטנה
רצה הגורל והתקיפה בקטאר התקילה כמה דמויות בכירות כשהן בחו"ל. לפחות מי מהם שהגיעו לוועידת Mead בוושינגטון (כמו יונית לוי ועמית סגל מחדשות 12) נראו כמו שצריך וגם ניכר שדאגו להם לתנאי שידור נורמליים. לעומת זאת, צבי יחזקאלי פירשן עבור ערוץ i24 משדה התעופה ביוסטון, כשברקע שלו אי-אפשר לפספס בובה ענקית של אסטרונאוט. נו, אם כבר הטאלנט שמרוויח כמו שחקן פרמייר-ליג ומספק סחורה של ליגת העל נקלע לסיטואציה, לפחות הפריים שלו הצליח לשמש מטפורה לא רעה.
