איך קורה שמיטב המוחות, ראש הממשלה, חברי הקבינט המצומצם, הרמטכ"ל, בכירי הצבא והשב"כ, מחליטים על פעולת חיסול מופרכת, מטומטמת, מופקרת, בלב מדינה שאנחנו זקוקים נואשות לשירותיה הטובים? מאז יום שלישי ליקטתי כמה הסברים מאלפים – אף אחד מהם לא אמור להרגיע, לא אותי ולא את הקוראים.
אפתח בהסבר המעניין ביותר. שמעתי אותו מפי גורם ביטחוני שעות אחדות לאחר התקיפה, לפני שנודעו התוצאות הדלות שלה. "כולם מחפשים פטנט שיציל אותם מהסתבכות בבור של עזה", אמר. במילה "כולם" התכוון קודם כל לנתניהו. נתניהו רוקד על ציר ההחלטה, קדימה ואחורה, דוחף לכיבוש העיר ומפזר במקביל שמועות על עסקת חטופים שתעצור את הכיבוש; חושק בתהילה אבל חושש מהמחיר. חיסול המוני בקטאר היה משחרר אותו מהצורך להוכיח לבייס, לטראמפ, בעיקר לעצמו, שהוא נלחם מלחמת השמד בחמאס.
5 צפייה בגלריה
(אף אחד מההסברים לא אמור להרגיע: דוחא, השבוע | צילום: / REUTERS Ibraheem Abu Mustafa)
בסוף כל החלטה צבאית היא הכרעה בין פחדים. הפחד מהסתבכות בעזה ניצח לרגע את הפחד מהסתבכות בדוחא.
תוכניות לחיסול של בכירי חמאס שמתגוררים בקטאר מתגלגלות במערכת הביטחון שנה לפחות. הזדמנויות היו למכביר: מקור שיודע אמר לי שמספרן הגיע לשתי ספרות. אף על פי כן, לא התקבלה החלטה. השאלה הראשונה שצריכה להישאל איננה מדוע החליטו, אלא מדוע לא החליטו עד השבוע. מה שינה את ההחלטה מ"לא עכשיו" ל"כן עכשיו". הטענה שבעקבות מותם של עשרה ביום שני – שישה אזרחים בירושלים וארבעה לוחמים בג'באליה – נתניהו תפס ג'ננה, לא משכנעת. נתניהו תופס ג'ננה על נושאים אחרים לגמרי.
ההסבר השני הוא טראמפ. בצבא פעלו מתוך הנחה שטראמפ נתן אור ירוק למבצע, או, בלשון הזהירה יותר של המעורבים, "אור ירקרק". הבית הלבן מכחיש. האמריקאים חייבים להיות בתמונה משלוש סיבות: הראשונה, הבסיס הענק שלהם בקטאר; השנייה, המעורבות שלהם, יחד עם קטאר, במשא ומתן על עסקת חטופים; השלישית, התלות של נתניהו בטראמפ והחשש לעצבן אותו. טראמפ הוא דיווה שדורשת תחזוקה מתמדת. גנרל בראד קופר, המפקד החדש של סנטקום, פיקוד המרכז האמריקאי, היה בישראל בשבוע שקדם לתקיפה. אופתע אם לא ידע. איך המידע התגלגל הלאה, אינני יודע: ממשל טראמפ דל להחריד באנשי מקצוע. ייתכן שהמידע נפל בין הכיסאות.
תוכניות לחיסול בקטאר מתגלגלות כבר שנה לפחות. מספרן הגיע לשתי ספרות. השאלה הראשונה שיש לשאול איננה מדוע החליטו השבוע, אלא מדוע לא החליטו עד השבוע
התמיכה של טראמפ בישראל שונה במהותה מהתמיכה של קודמיו, גם קודמיו הרפובליקנים. טראמפ השתכנע שנתניהו עשה כל מה שיכול היה כדי לעזור לו להיבחר מחדש לנשיאות ב-2024. הוא מנע מביידן ומקמלה האריס הישגים שיכלו להתברך בהם. במקום לשבח את סיוע החירום האמריקאי, התלונן עליו. למעשה, נתניהו היה ועודנו חייל במנגנון התעמולה של MAGA. בינתיים המהלך הזה משתלם בענק.
הטראמפיסטים שהוצנחו לצמרת הביטחונית, כולל שר המלחמה (טראמפ שינה את שם המשרד מ"הגנה" ל"מלחמה") פיט הגסת', אומרים לעמיתיהם הישראלים מה שאנחנו אוהבים לשמוע: לארצות-הברית יש כמה בעלי ברית במזרח התיכון; הכל נחמד עד שמגיעים למצבי חירום; אז בעל הברית הערבי משתנה; אני לא יכול לעשות כלום למענכם, הוא אומר לאמריקה, אבל אם אתם לא תגנו עליי, אני אחצה את הקווים; כולם כך, פרט לישראל. עליכם אמריקה יכולה לסמוך.
בשביל נתניהו התמיכה של טראמפ היא הזדמנות של פעם בחיים. חייבים לממש כאן ועכשיו, כי אין לדעת בעד מי יהיה טראמפ מחר.
ההסבר השלישי הוא קטארגייט. ההפצצה בלב דוחא הייתה אמורה ליישר את החטוטרת שמכופפת את גבו של נתניהו מאז 7 באוקטובר. מזוודות הכסף לחמאס היו החוליה הראשונה; התשלומים למקורביו בלשכת ראש הממשלה היו החוליה השנייה; האמירה האומללה שלו ש"קטאר היא מדינה מורכבת" הייתה החוליה השלישית.
ההסבר הרביעי הוא המבצע המוצלח באיראן. היה ברור, גם לקוראי הטור הזה, שההצלחה מול חיזבאללה ואיראן עלולה להוביל את הדרג המדיני והצבאי להיבריס. שוב הישענות עיוורת על קסמי המודיעין, על יכולות התדלוק, על פלאי החימושים, ומעט מדי התייחסות למהות, לעלות מול התועלת.
היה מי שהזכיר במהלך הדיונים שקטאר הותקפה על ידי מדינה ידידותית בעבר – איראן. יש תקדים. והקטארים יכלו לעשות יותר במאמצי התיווך שלהם. ו"אל-ג'זירה" הוא מכונת תעמולה עוינת, ארסית ואפקטיבית, ומי יודע, ייתכן שהסרת החסינות מעל קטאר ובכירי חמאס תועיל למשא ומתן, לא תסכן אותו. ב-2010 חיסל המוסד בדובאי את מחמוד אל-מבחוח, איש כספים בחמאס. באמירויות איימו לנתק את הקשרים. מאיר דגן, ראש המוסד, אמר שאין מקום לדאגה, עם האמירויות הוא יסתדר. והוא צדק.
אבל בדובאי לא היו 20 חטופים שחייהם תלויים על בלימה. מהבחינה הזאת, לפחות, ההימור היה בלתי קביל בעליל. למרבה המזל, המבצע נכשל: תוצאותיו לא מפתות את חמאס להתחיל בהוצאות להורג.
ההצלחה מול חיזבאללה ואיראן הובילה להיבריס: הישענות עיוורת על קסמי המודיעין, על יכולות התדלוק, על פלאי החימושים. מעט מדי התייחסות למהות, לעלות מול התועלת
אני הייתי מזכיר ניסיון חיסול אחר – זה של ח'אלד משעל בירדן, ב-1997: עוד מדינה שישראל זקוקה לשיתוף הפעולה שלה, עוד הפרה בוטה של נורמות בינלאומיות, עוד כישלון בביצוע. נתניהו נאלץ לשחרר בעקבות הכישלון את שייח' יאסין, מנהיג חמאס, לעזה, והשאר היסטוריה.
נתניהו לגמרי לבד עכשיו: אין מי שירגיע אותו, אין מי שירסן. האיזונים והבלמים נעלמו. הפדיחה בדוחא לימדה אותנו כמה זה מזיק, כמה זה מסוכן.
אולי ניצלו אותי
ספטמבר הוא החודש של העצרת השנתית של האו"ם: סבל גדול לתושבי ניו-יורק; עונג גדול לראשי מדינות, לדיפלומטים, לכתבים מדיניים. העצרת השנה מתכנסת בסימן פלסטין: זה קורה תמיד, אבל השנה עוד יותר. שורה של מדינות מערביות מתכוונות לנצל את הבמה כדי להכריז על הכרה בפלסטין כמדינה, על אפה וחמתה של ממשלת ישראל. פלסטין בעזה, בקטאר, בירושלים, בניו-יורק, ברשתות החברתיות. מלחמה שהעולם אוהב לשנוא.
בשבוע הבא, בעיתוי לא מקרי, יתפרסם בארצות-הברית ספרם של רוב מאלי וחוסיין אג'א "מחר הוא אתמול: חיים, מוות והחתירה לשלום ישראל-פלסטין". ספר נוקב, ספר מרעיש: הוא מבקש לקעקע את כל הקונספציות שמלוות את הסכסוך – אלה של רמאללה, אלה של ירושלים ואלה של וושינגטון. הכותבים מכירים את החומר על בשרם: מאלי היה חבר בכיר בצוות השלום האמריקאי בממשלים של קלינטון ואובמה וראש צוות המשא ומתן עם איראן בממשל ביידן; אג'א היה השליח של ערפאת ושל אבו-מאזן למשא מתן חשאי עם נתניהו. הם קוברים בספר הזה את מפעל חייהם.
המסקנות: רעיון שתי המדינות נולד מת. אין לו תקומה; הרשות הפלסטינית מושחתת עד היסוד. אם מישהו ינסה לנקות אותה, היא תתפורר לו בידיים; חמאס איננו סטייה מהנורמה הפלסטינית אלא המשך טבעי שלה; סינוואר התכוון ברצינות להגיע להסדר עם ישראל, אבל לאחר שנתניהו מרח את המשא ומתן עוד ועוד, לא הייתה לו ברירה אלא לתקוף; נשיאי ארצות-הברית אשמים בכישלון המתמשך שלהם כמתווכים. ויש עוד.
הביוגרפיות של שני הכותבים הופכות את הספר לעוד יותר מרתק. רוב מאלי, 62, הוא בנו של סימון מאלי, יהודי ממוצא סורי שנולד במצרים. מאלי האב היה עיתונאי בעל שם, פעיל מרכזי במאבקי השמאל העולמי לשחרור לאומי. הוא תמך בארגון לשחרור אלג'יריה ובחזון הפן-ערבי של עבד אל-נאצר, תמך באש"ף והתנגד לציונות ולישראל. רוב היה היהודי הלא-ציוני בצוות השלום האמריקאי, שרוב חבריו היו יהודים שבאו מרקע ציוני, ממחויבות ציונית: כך דניס רוס, מרטין אינדיק, אהרן מילר ואחרים. המשא ומתן שניהל עם איראן על פירוק פרויקט הגרעין הסתיים בכישלון צורב. היום מאלי מרצה באוניברסיטת ייל. הוא שומע מהסטודנטים שלו דברים קשים מאוד על המלחמה שמנהלת ישראל.
"אבי", אמר מאלי, "מעולם לא השתייך לשום ממסד, לשום מכון, לשום מפלגה. הוא היה האאוטסיידר האולטימטיבי. אני שונה, אני האאוטסיידר שנכנס פנימה.
"אני ניסיתי ללמוד להבין את ההשקפה של כולם, כולל הישראלים. ניסיתי להבין ממה הם עשויים, מה הדבר שחשוב להם יותר מכל. כך נהגתי גם בערבים, גם בפלסטינים, גם באיראנים. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות זאת במסגרת המנדט שניתן לי – לקדם אינטרסים אמריקאיים. לצערי, לא הצלחתי להשיג את התוצאות שקיוויתי להשיג. ייתכן שכל זה היה בגדר אשליה. ייתכן שניצלו אותי".
"הישראלי סיפר שהייתה תוכנית להיפגש עם אנשי חמאס באוקטובר 2023 באבו-דאבי, בתיווך דחלאן. חמאס לא התכוון לפרוק את נשקו, אבל חתר להסדר שכלל הפסקת הפעילות הצבאית"
זה מה שאמרה לו אמא שלו, שהכירה את אביו כאשר שניהם נאבקו לשחרור אלג'יריה מצרפת. "היא חשדה תמיד שהם הביאו אותי לצוות כעלה תאנה, כתירוץ", אמר מאלי. "אתם רואים, אנחנו בסדר, יש לנו בצוות מישהו שנוטה יותר לצד הערבי. ככה הם סידרו לעצמם את העניינים".
חוסיין אג'א (צריך להגות "ערא"), 76, נולד למשפחה מבוססת בביירות. "אני קצת איראני, קצת עיראקי, קצת לבנוני, ומתוך הכרה פלסטיני", כך הוא מציג את עצמו בספר. מילדותו היה מוקף ביהודים ידידי המשפחה ובהוגי דעות וביוצרים יהודים שהעריץ מרחוק. הוא הצטרף לארגון פתח כשהיה בן 19. הארגון המשיך להשתמש בשירותיו כשהיגר לבריטניה והיה למרצה מוערך באוניברסיטת אוקספורד.
מ-2010 עד 2013 ניהל מטעם אבו-מאזן משא מתן חשאי עם יצחק מולכו, שליחו ומקורבו של ראש הממשלה נתניהו. הוא היה מעורב בניסוח כל מסמך דיפלומטי פלסטיני. חדר העבודה שלו מלא במסמכים כאלה, שלו ושל אחרים, ערימות על ערימות של ניירות. "הכל בולשיט", הוא אומר, בחיוך מר.
ביום שני השבוע התיישבנו לשיחת זום – מאלי בוושינגטון, אג'א בלונדון ואני בתל-אביב. איך הרגשתם, שאלתי, כשני אאוטסיידרים? האם לא הייתם חשודים תמיד?
"התפקיד שלי היה מוצדק לחלוטין", אמר אג'א. "דווקא בגלל הריחוק – ערפאת יכול היה לומר, הוא חבר טוב אבל הוא לא משלנו. חוסיין? מי זה חוסיין? מה שהוא אומר לא מחייב אותנו. כמו התשובה שהוא נתן לבוגי יעלון, כששאל אותו איפה מסתתר מוחמד דף. אני לא מכיר שום מוחמד דף, אמר ערפאת ושיקר. זה היה חלק מהמשחק".
אני משער שבביירות של שנות ה-60 הצטרפות לפתח הייתה באופנה, אמרתי, המקום הנכון לצעיר בן 19.
"ההפך הוא הנכון", אמר אג'א. "אנשי פתח נחשבו לחבורה של בריונים. ארגוני השמאל הפלסטיניים – החזית העממית, החזית הדמוקרטית – היו מקובלים יותר. החברים אצלם היו משכילים, מתוחכמים. פתח היה ארגון עממי שכדי להתרחב, כלל בתוכו את כולם, עירונים וכפריים, איסלאמיסטים וחילונים. במשפחה שלי לא קיבלו את ההצטרפות לארגון באהבה".
החברות ביניהם מתפרסת על יותר מ-30 שנה. "אני האמא היהודייה שלו", אמר אג'א.
קול ישראל האמיתי
חוסיין אג'א היה בין אלה שהקשיבו יחד עם ערפאת לנאום סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. ערפאת לא נבהל. "אם נוכל לקבל את הזכויות שלנו בלי אלימות", מצטט אג'א את ערפאת, "זה עדיף".
ערפאת גייס אותו. "המנהיגים מהדור ההוא היו מאוד פיקחים", אמר. "הם ידעו איך לדבר עם אנשים צעירים כמוני. הייתי בן 17 כשפגשתי את ערפאת לראשונה. הוא התייחס אליי כאילו הייתי האיש הכי חשוב בעולם, הנשיא ניקסון או ברז'נייב. כשאתה בגיל הזה, אתה מאוד פגיע. הם ידעו איך לנצל את הפגיעות הזאת".
אבל בספר, אמרתי, אתם מתארים אותו כשקרן כרוני. הוא משקר אפילו כשהוא מספר לנשיא קלינטון בקמפ דיוויד על היכרותו עם אבא של רוב מאלי – שקרים מגוחכים, אידיוטיים. הוא מתאר אותו כמומחה לתורה שקבע שבית המקדש לא היה מעולם על הר הבית.
"שקרן מתוך הכרח", אמר אג'א. "קודם כל, הפוליטיקאים שקרנים, כפי שאתה יודע היטב. פוליטיקאים דלים באמצעים נאלצים לשקר יותר. לערפאת לא הייתה קרקע שממנה יכול היה לפעול; לא היו לו בעלי ברית שיכול היה לסמוך עליהם, לא היה לו כוח צבאי ממשי. בלית ברירה הפך לזיקית. הוא פחד מנשיא סוריה חאפז אסד ושנא אותו. זה גרם לו לשבת עם אסד ולמרוח אותו בסיפורים שאסד אהב לשמוע. מובארק, נשיא מצרים, היה היחיד שאמר לו את האמת בפרצוף. אתה זוכר מה הוא אמר לו מעל הבמה בקהיר, במאי 1994: תחתום, חתיכת כלב".
"כשהמלחמה התחילה, וגם קודם, נתניהו ייצג את הרצונות האמיתיים של ישראל. טוענים נגדו שהוא השתמש בכסף הקטארי כדי לתמוך בחמאס. נניח. בנט ולפיד המשיכו באותה מדיניות"
הייתי שם, אמרתי. רבין החוויר; המאבטחים נכנסו לכוננות; ערפאת נבהל וחתם.
הם מבקרים בחריפות את ההתנהלות של אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד. הם טוענים שצוות השלום האמריקאי נדהם מקצב הוויתורים של ברק. במקום לנהל משא ומתן, התנהל שם משחק ניחושים: מה יגרום לערפאת לחתום על הסכם. קלינטון, בתמיכה שנתן להצעות של ברק, עשה שירות רע לשני הצדדים.
"ערפאת חשב שבברק יש משהו שטני", אמר אג'א. "הוא העז להתייחס אליו בפטרונות, לתמרן אותו. את פרס הוא לא החשיב. הוא העריך רק שני ראשי ממשלה – רבין ושרון".
אתם מרבים לשבח את פיקחותו של נתניהו, אמרתי.
"נתניהו היה הקול האמיתי של ישראל", אמר אג'א. "ייתכן שזה השתנה לאחר כמעט שנתיים של מלחמה, אבל כאשר המלחמה התחילה, וגם קודם, נתניהו ייצג את הרצונות האמיתיים של ישראל. טוענים נגדו שהשתמש בכסף הקטארי כדי לתמוך בחמאס. נניח. בנט היה ראש ממשלה, לפיד היה ראש ממשלה. הם המשיכו באותה מדיניות.
"הוא היה קולה של ישראל גם אחרי 7 באוקטובר. המלחמה לא הייתה פרויקט של נתניהו; היא הייתה פרויקט של ישראל כולה, בלי התייחסות לשאלה מה קורה בעזה, לתמונות האיומות שיצאו משם. לנתניהו יש תכונות שהרבה ישראלים, במיוחד באליטה, לא אוהבים. אבל המדיניות שלו כלפי הפלסטינים היא המדיניות של ישראל".
הם לועגים לישראלים שמתגעגעים לתקופה שלפני נתניהו ולנתניהו שלפני נתניהו הנוכחי: "זוהי נוסטלגיה למשהו שאף פעם לא היה", הם כותבים.
איש של כבוד
נדמה לי שאתה עדיין מוקסם מהמשא ומתן שלך עם יצחק מולכו, שליחו של נתניהו, אמרתי לאג'א.
"מולכו הוא איש של כבוד", אמר. "הוא אחד האנשים הישרים ביותר שהכרתי במגעים שלי עם ישראלים. הוא לא הסכים איתי אף פעם על שום דבר, אבל תמיד עמד בדיבורו. ישראלים מהשמאל מבטיחים הרבה ואז אומרים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה, הממשלה שלנו תיפול. לא מולכו. יש לי כלפיו הערכה עצומה".
האם אתה חושב שהיה שלב שבו נתניהו רצה באמת הסכם עם אש"ף, שאלתי.
"אני חושב שהיה רגע כזה", אמר אג'א. "אני לא יודע כמה ארוך הוא היה. כשאני נפגש עם העמיתים שלי בצוות השלום, אני שואל, האם לדעתכם נתניהו היה רציני. הם נותנים לי תשובה זהה: ייתכן שהיה רציני בזמן מסוים אבל הפסיק להיות רציני אחר כך".
מאלי חושב אחרת. "אני לא רואה איך נתניהו יכול היה לחתום על הסכם שמכיר בחלוקה של ירושלים, בגבולות 67' ועוד", אמר.
לא רק נתניהו – גם יחיא סינוואר יוצא בסדר בספר שלכם, אמרתי. הוא אותנטי; הוא עקבי; הוא הגיוני.
"אתה טועה", אמר אג'א. "לאורך חמש שנים דן סינוואר עם צה"ל, עם השב"כ, עם לשכת ראש הממשלה, על פירוז רצועת עזה. כל השיחות האלה היו בלתי רשמיות, אבל הן התקיימו בדרגים גבוהים. הישראלים משוכנעים שסינוואר היה המטורף שתיכנן עם חיזבאלה ואיראן מלחמה להשמדת ישראל. להערכתי, זה לא נכון, ואני מדבר כמי שמכיר טוב מאוד את האסירים שהיו איתו בכלא, והוא שמר על קשר איתם אחר כך.
"ביולי 2023 פגשתי בלונדון גנרל ישראלי בדימוס, בכיר מאוד, בעל דעות ניציות, שקיים קשר עם דחלאן ודרכו עם סינוואר. הגנרל שוחח בטלפון עם בכיר בעזה על דרכים לפירוז הרצועה. התוכנית הייתה להיפגש באמצע אוקטובר באבו-דאבי, בתיווך דחלאן. זה לא היה בלוף. חמאס לא התכוון לפרוק את נשקו, אבל חתר להסדר שכלל הפסקה של הפעילות הצבאית".
איך אתה מיישב את זה עם טבח 7 באוקטובר, שאלתי.
"סינוואר לא תיכנן אירוע כל כך גדול", אמר. "הוא חשב על אירוע בסגנון גלעד שליט – לחטוף חיילים, להחזיק אותם בעזה ולהגיע לעסקה לשחרור אסירים. המבצע אמור היה להיות מוגבל, אבל יצא משליטה".
זה לא סביר, אמרתי. למדנו מאז 7 באוקטובר ששחרור אסירים איננו הסעיף החשוב ביותר על סדר היום של חמאס.
"נכון", אמר אג'א. "הדינמיקה השתנתה. העניין גדל מעבר לממדים של סינוואר. בעצם, הוא נשאר לבד, בלי איראן, בלי חיזבאללה, בלי העולם הערבי, בלי הרשות".
ביטחון מול צדק
בימים הקרובים, אמרתי, יקראו מנהיגי מדינות בעולם להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הם ידברו בפאתוס, בדמעות, בזעקות שבר. אתם תראו בזה בלוף, בזבוז זמן.
"ממשלות ישראל תמכו בפתרון שתי המדינות לא משום שסברו שהפתרון עושה צדק עם הפלסטינים, אלא משום שחשבו שהוא נחוץ כדי לשמר את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית", אמר מאלי. "הוא על השולחן זמן ארוך מאוד. הוא אף פעם לא חי מספיק כדי לומר שהוא נפל ומת. כדי להיות מוכרז מת, אתה צריך להיות חי. אף אחד לא יכול להוציא מהכובע הזה שפן".
זה היה פרויקט החיים שלך, חוסיין, אמרתי.
"כן", אמר אג'א. "אני מביט לאחור בצער עמוק. השקעתי עשרות שנים לשווא. אני לא רוצה לומר שהוליכו אותי שולל, אבל טעיתי בשיפוט שלי. חלוקת הארץ לשתי מדינות התחילה כרעיון שצמח מבחוץ, מהבריטים. ואז הייתה ההחלטה על החלוקה, והיהודים היו חכמים דיים כדי לנצל אותה בדרך הטובה ביותר בשבילם, בזמן שכל מה שעשו הפלסטינים היה להתלונן על הקיפוח שלהם. ואז ערפאת אימץ את הרעיון והפך אותו מבגידה בחזון של התנועה הלאומית הפלסטינית למטרה שלה.
"אבל לא היו לרעיון שותפים, לא באמת. המטרה הייתה להציל את ישראל, והפלסטינים נקראו לתת את חלקם. כמה פלסטינים יצאו לרחוב כדי להיאבק למען פתרון שתי המדינות? כמה פלסטינים מתו למען פתרון שתי המדינות? היו פלסטינים שנהרגו למען ערפאת, למען האיסלאם, למען דאעש, למען כל מיני רעיונות וארגונים, אבל פתרון שתי המדינות היה בשבילם תמיד משהו מאולץ, מלאכותי".
בספר אתם מתארים את המטרות של הפלסטינים והישראלים כשני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אמרתי.
"התנועה היהודית הלאומית הוקמה כדי לבנות מדינה", אמר אג'א. "התנועה הלאומית הפלסטינית הוקמה כדי להביא לשחרור, לשיבה, לתיקון עוול – תהיה משמעות המילים האלה מה שתהיה. אתם חושבים על ביטחון; הם חושבים על דרך להשיג צדק. זה המקום הכואב מבחינתם".
בפרק האחרון בספר אתם מצביעים על פתרונות, אמרתי. אתם מזכירים קונפדרציה ופדרציה עם ירדן ומדינה דו-לאומית. ניכר בכם שאתם לא מאמינים באף אחד מהם.
"ראשית, אנחנו חושבים שקודם, לפני השלב הבא, צריך להיפרד ממה שאיננו", אמר מאלי. "פתרון שתי המדינות צמח כדי להשביע את רצונן של מדינות המערב. אף אחד משלושת השותפים למשא ומתן – ארצות-הברית, ישראל והפלסטינים – לא האמין בפתרון הזה. כל אחד קידם משהו אחר. ועדיין, כל מנהיג באירופה מקדש אותו – תקשיבו למקרון, לסטארמר. כל עוד זאת הקונספציה, לא נתקדם לשום מקום.
"שנית, אנחנו מודים שנכשלנו. לומר עכשיו שאנחנו מחזיקים בידינו את הפתרון הנכון, יעיד רק על יוהרה, על היבריס. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבור את המכשול שעדיין ניצב בדרך ולקבור את מה שהוביל למציאות של היום, ל-7 באוקטובר ולכל מה שבא אחריו".
אתם כותבים שהרשות הפלסטינית מושחתת, אמרתי. אם ינסו לתקן אותה היא תתמוטט.
"קרא לזה שחיתות אם אתה רוצה", אמר אג'א. "אני מעדיף לקרוא לזה ניהול בדרך לא קונבנציונלית. שחיתות היא ערך מערבי – במזרח יש לה משמעות שונה. גם אצלכם יש משמעות שונה לשחיתות כשזה מגיע לחרדים".
"אני חושב שכאשר המערב מטיף לרפורמה, הכוונה איננה לחיסול השחיתות אלא למיסוד השחיתות", אמר מאלי. "השחיתות תימשך, אבל היא תהיה רשומה באופן מסודר במחשב, לא כסף מזומן במעטפות".
כישלון אמריקאי
כאשר אתם מתארים את חלקם של הממשלים האמריקאיים בכישלון, אתם קשים כלפיהם במיוחד, אמרתי. הישראלים והפלסטינים עושים לדעתכם את מה שמתאים להם. האמריקאים שוגים שוב ושוב.
"הישראלים והפלסטינים עשו את חלקם", אמר מאלי. "אנחנו יודעים מה הם עושים. האמריקאים לא עמדו בציפיות של עצמם. הפער בין הכוונה לתוצאה תהומי. האמריקאים היו הצד שהיה לו מרחב תמרון גדול יותר, כוח להשפיע. הם כשלו. במקום לסלול את הדרך לפתרון, אמריקה התייצבה מאחורי הצד החזק".
בעיני מאלי ואג'א המלחמה התירה ספקות: המעטפת הדיפלומטית המלאכותית הוסרה; הצדדים חזרו אל המקור. מונחים כמו "טרור" ו"טרוריסטים" לא מוזכרים כמעט בספר. המחברים מעדיפים לקרוא לאנשי חמאס Militants.
זוועות המלחמה מוטלות בעיקר לפתחה של ישראל. "בהתקפות של ישראל בעזה", הם כותבים, "מותם של לוחמים פלסטינים נראה כמו נזק אגבי, בשעה שהטבח המסיבי, חסר ההבחנה, של עשרות אלפי אזרחים, רבים מהם נשים וילדים, נראה כאירוע העיקרי". הם מאשימים את המדינות הערביות ואת המערב באדישות להרג ולרעב בעזה – למעשה, בתמיכה בהם.
הקורא הישראלי יתקשה לבלוע את ההאשמות האלה, שמציבות את ישראל בראש רשימת הנאשמים, ואת חמאס הרחק משם. הנוח'בות שתקפו ב-7 באוקטובר, חלק מהם, מתוארים כמי שחזרו למולדת, לאדמת אבות. מה שעשו, ברוטלי אבל צפוי, כמעט קביל.
מחר הוא אתמול, הם משוכנעים: אנחנו חוזרים אל מזרח תיכון מדמם, נואש, מסתגר, ההפך מההבטחות של טראמפ ונתניהו למזרח תיכון פורח שייוולד בעקבות המלחמה. "המלחמה לא הייתה ציון דרך לעתיד אלא נקמתו הענקית של העבר", הם כותבים. ¿
