עוברות כ-45 דקות מפתיחת "משחק מסוכן" עד ששומעים את הגיבור שלו (ריז אחמד) מדבר. האיש הוא מתווך שחי בשולי החוק ומציע שירות נדיר לעובדים שפוטרו מתאגידים אחרי שנחשפו למעשי שחיתות שם. העלילה מתחילה כשעובדת כזו (לילי ג'יימס) מקבלת איומים ממעסיקיה לשעבר לבל תפתח את הפה ופונה אליו בייאושה. וכמו הרבה מותחנים שמחפשים ויץ מיוחד שיהפוך את העלילה לפחות שגרתית, גם "משחק מסוכן" נסמך על שירות טכנולוגי ייחודי – לא עתידני, אלא לואו-טקי במכוון. המתווך, כדי לא להיחשף לאף אחד מהצדדים, יוצר קשר איתם רק דרך שירות של שיחות טלפון לחירשים, כך שבכל פעם מושמעים דבריו ללקוח מפי נציג שירות אחר (וזה פחות מסובך ממה שזה נשמע).
השם הפשטני שנבחר לסרט בעברית, "משחק מסוכן", נועד לפצות על השם המקורי, הלא פחות גרוע – Relay ("ממסר", מילה שגם צופים אמריקאים לא מכירים) – ובעיקר לשדר לישראלים שיש פה "מותחן פשוט" עם הרבה אקשן. אבל השם באנגלית מדגיש את המיוחד בסרט. האמת שהסרט הוא גם וגם: פשוט להפליא, מתוחכם במידה. ביים אותו דיוויד מקנזי, מהבמאים הפחות מוערכים בהוליווד ובעולם. מקנזי הסקוטי החל את דרכו בבימוי סרטים אדג'יים ופילוסופיים בסקוטלנד ("הזר"), ואז עבר לשולי הוליווד וביים שם בין היתר את המותחן המערבוני הנפלא "באש ובמים", שנראה מבחוץ כסרט שוד בנקים גנרי, ולמעשה היה מהסרטים שניבאו את התגברות התמיכה בטראמפ.
הסרט הנוכחי הוא קצת כמו מקנזי: פועל מתחת לרדאר. מותחן בטעם של פעם, קצת מיושן כמו הטכנולוגיה שהוא מציג, עם גיבור שתקן ומיוסר. סרט שמעורר זיכרונות ל"הסמוראי" של מלוויל ומנגד למותחני פרנויה אמריקאיים מהסבנטיז סטייל "השיחה" של קופולה. הרגעים היפים בסרט – מרדפים שקטים בשדה תעופה, מעקב מציצני של הגיבור אחר הלקוחה שלו דרך החלון – מלמדים שמקנזי הוא תלמיד מצטיין של היצ'קוק, קופולה ושות'. הסרט לא מחדש או מפיל מהרצפה בטוויסטים שלו, אבל מספק שעתיים של בידור אינטליגנטי.
והכוכב ריז אחמד הבריטי – מהחותמים על עצומת אנשי הקולנוע נגד ישראל – פשוט מצוין. ללמדנו שלפעמים צריך להפריד בין האמן ליצירתו.
