ציפי מזרחי (59)
מנהלת "סטודיו משלך"
ירושלים
עם יוזמה ועשייה תרבותית עמוקה העניקה חמצן רגשי לאלפי משתתפים, והזכירה שתרבות ואמנות, גם בזמן חירום, היא צורך חיוני וכלי ריפוי
ציפי מזרחי, 59, היא אחת מהקולות המרכזיים בתחום האמנות החברתית בישראל: יזמת תרבות, מרצה לאמנות, מייסדת ומנהלת של "סטודיו משלך" בירושלים – מרכז לאמנות נשים הפועל זה שנים בבית ליטבינובסקי, מבנה היסטורי בלב העיר.
מזרחי, לשעבר חברת מועצת המוזיאונים במשרד התרבות, וזוכת פרס בראשית לקידום נשים לשנת 2018 ופרס שר החינוך ליצירה לשנת 2018, פועלת מתוך אמונה עמוקה בכוח המרפא של אמנות ומתוך מסירות חסרת פשרות לקידום נשים מכל קשת הזהויות – יהודיות, ערביות, חילוניות, דתיות, ותיקות ועולות – בשדה האמנות המקומי.
במהלך השנים הפך "סטודיו משלך" לחממה לנשים אמניות המשלבות בין קריירה מקצועית לחיי משפחה, ונותן בית גם לאמניות בראשית דרכן. בגלריה מוצגת אמנות עכשווית ברמה גבוהה, מתקיימות סדנאות למלאכות מסורתיות, ובחצר פועלים בית קפה וחנות חברתית למכירת פריטי עיצוב של נשים ממזרח ומערב הבירה. זוהי עשייה תרבותית שיש בה לא רק אסתטיקה, אלא גם ריפוי, חיבור ותקווה.
לאחר מתקפת הטרור של 7 באוקטובר הפך בן רגע הסטודיו הירושלמי למוקד תמיכה קהילתי: כבר ב-8 באוקטובר בצהריים הוקם בחצר חמ"ל הסיוע הראשון בירושלים למען המפונים. עשרות מתנדבים מהשכונות הסמוכות הגיעו למיין ולארוז ציוד, שבאותו ערב כבר יצא במשלוחים לקיבוצים, למלונות ולפזורה הבדואית. בתוך מציאות כאוטית, ציפי לא רק נרתמה – היא הנהיגה.
מאז תחילת 2024 בחרה הגלריה להתמקד באמניות מעוטף עזה, מתוך הבנה עמוקה כי היצירה היא דרך לעיבוד הטראומה. אמניות אלה שהיו בגלות מביתן, ולאחר טראומה קשה, יכלו לעסוק ביצירה ובאמנות כדי להסיח את דעתן – כל זאת כדי להכין את התערוכות שלהן. תערוכות יחיד של זיוה ילין וסופי ברזון מקאי, האוצרות של גלריית בארי שהושמדה באותו היום, הוצגו בגלריה – תערוכות של שבר, זיכרון ועמידה מחדש.
במקביל, הסטודיו הפך למוקד לפעילויות הפגה, העצמה ושיקום נפשי. במהלך השנה הראשונה שלאחר פרוץ המלחמה העניקו שם סדנאות אמנות ליותר מ-4,000 משתתפים – נשים, ילדים, נוער, קשישים, אנשי טיפול ונפגעי טראומה. הסדנאות הועברו בבתי מלון, מרכזים קהילתיים, בתי אבות, בתי חולים וחללי הסטודיו עצמו.
בין הסדנאות נכללו גם פרויקטים ייחודיים כמו יצירת "בובות דאגה" – בובה קטנה בגודל כף יד שניתן לחפון בכף היד או לשים מתחת לכר. בובות הדאגה היו הצלחה כבירה, בעיקר בקרב ילדי מגויסים, עד שאפילו האמהות המלוות אותם ביקשו ליצור אחת לעצמן. כמו כן, יצרה מזרחי מפגשי תפירה ויצירה של בובות חיבוק קטנות לילדי המפונים של קיבוץ בארי. הבובות נתפרו על ידי קבוצה של נשים מהגיל השלישי וניצולי שואה, שלמען מטרה זו יצאו סוף-סוף מהבית. הפעילות נעשתה בעקביות, מתוך הבנה ברורה: במציאות קשה, האמנות אינה מותרות – היא חמצן. כשהציבור חשש לצאת מהבית, כשמוסדות התרבות התרוקנו, ציפי וצוותה המשיכו לפתוח את הדלת, לארח, ללמד, לעטוף – ולהזכיר שאפשר גם אחרת.
כל זאת התאפשר בזכות תמיכת הקרן לירושלים ושותפים נוספים. אך העתיד אינו מובטח: קיצוצים תקציביים, ירידה בביקוש ובתמיכה הציבורית מאיימים לסגור עכשיו את הברז. עבור ציפי מדובר בקרב על תרבות כמרחב טיפולי וקהילתי. לדבריה – ואולי, בעיקר לפי מעשיה – ברור שהעם בישראל יזדקק לשיקום נפשי עמוק ביום שאחרי. תרבות היא אחת מהדרכים היחידות להגיע לשם.
הבחירה בציפי היא לא רק הוקרה על עשייה עקבית, רחבת היקף ומלאת חמלה – אלא תזכורת לחשיבותה של אמנות ככלי ריפוי, ועל הדרך הנחושה שבה אישה אחת בירושלים, חמושה ביצירה ובאהבה, מצליחה לגעת באלפי לבבות בתקופה הכי קשה של כולנו.
