קריאת הינשוף // פטרישיה הייסמית' } תרגום: יותם בנשלום } אחוזת בית } 327 עמ'
הרגע העלילתי המבריק ביותר ברומן הפיקנטי הזה מ-1962 מתרחש כמה עשרות עמודים בלבד אחרי הפתיחה. הגיבור, רוברט פורסטר, מהנדס בעל נפש של אמן, גרוש צעיר שעקר מניו-יורק לעיירה קטנה בפנסילבניה, פיתח לו מנהג מגונה של הצצה על צעירה שגרה בבית מבודד יחסית בקרבת מקום מגוריו. פורסטר אינו מציצן רגיל, הוא לא מבקש להציץ למערומיה של הצעירה, ג'ני שמה, וכיוצא בזה, אלא דווקא על התנהלותה השגרתית, הנראית לו מאושרת. הוא מתצפת, למשל, על ההכנות לארוחת הערב שהיא סועדת בחברת הארוס שלה, צעיר מבטיח שנראה קורן גם הוא. המראה השלֵו של הזוג הצעיר מרגיע דבר מה בנפשו המיוסרת של פורסטר, למרות שהוא (והקוראים) לא מעוּדדים להתייחס בסלחנות מוחלטת למעשה שלו. לכל היותר ניתן לייחס להייסמית את הרצון להראות שיש מדרג של חטאים, ובמדרג הזה חטא ההצצה של פורסטר נמוך יחסית, למרות שבעיירה הצדקנית החטא הזה נתפס, ללא כל דקויות והבחנה, כחמור אף מרצח על רקע רומנטי. אלא שאז ג'ני תופסת אותו! רוברט הנבוך מתנצל ונסוג: "אני רוצה להתנצל. נהניתי — נהניתי להסתכל עלייך במטבח. כשבישלת. כשתלית וילונות. אני לא מנסה להצדיק. אי-אפשר. אבל אני לא רוצה שתפחדי. אני לא פושע. הייתי בודד, והייתי מדוכא, והסתכלתי בבחורה במטבח שלה. את מבינה?'" שימו לב לתחכום הדיאלוגי של הייסמית, המעצב את ההיסוס שמגלה פורסטר בשימוש במילה "נהניתי", היסוס שמתבטא בחזרה עליה. ההיסוס נובע מכך שהמילה שולחת את מעשהו לשדה הסמנטי הארוטי. ולפיכך הוא מדגיש, אך בעקיפין, כדי לא להיות בוטה, כדי לא לעורר את הפחד, שהוא צפה בה רק במטבח. ואז הוא מגלה גם יכולת לא פסיכופתית להעמיד את עצמו במקומו של הזולת: "והוא חש שהיא לא מבינה, לא יכולה להבין. ומי יוכל?" ג'ני, המפוחדת כמובן בהתחלה, אך גם, מתברר, הנוירוטית והבודדה, מתחילה להסתקרן. הייסמית טווה את הכל באמינות, חשוב להדגיש. למשל, את הסקרנות היא מסייעת לנמק בהיותה של ג'ני קוראת ספרות נלהבת. "'אתה מאמין במפגשים מוזרים?' הוא הביט בפניה. 'מה זאת אומרת?' 'זאת אומרת – בהיתקלויות מקריות, נראה לי. כמו זה שנפגשנו הלילה. זה מופיע בכל הספרים הטובים. טוב, לא בכולם אולי, אבל בהרבה. אנשים שנפגשים במקרה בעצם נועדו להיפגש. זה משמעותי הרבה יותר ממישהו שסתם הכירו לך, כי אז זה רק מפני שמישהו אחר כבר הכיר אותו קודם. את גרג — זה הארוס שלי — פגשתי דרך ריטה, בעבודה שלי בבנק". ואו אז, היא מבקשת את קרבתו ואף הופכת, בתחילה, למה שמכונה בעגת ימינו "סטוקרית" של רוברט! הכל במקרה זה, שוב אדגיש, אף שהוא מפתיע מאוד, עדין מאוד ואמין מאוד וממחיש את כוח המשיכה הגדול של ריאליזם בעל יכולת הפתעה. ריאליזם כזה ממחיש לנו שהחיים רוויי פלא גם בלי להזדקק ליצורי פלא, שהחיים לפעמים פנטסטיים גם ללא פנטזיה.
הרומן הנודע הזה של פטרישיה הייסמית כתוב בז'אנר רומן הפשע. כלומר, מעורבים בו מעשים פליליים, אלימים, נכלוליים, תעלומות, שוטרים וחקירות. אבל הוא מתעלה על הסנסציוניות של הז'אנר, הופך לרומן חזק ומשמעותי, בגלל התחכום והעומק והמקוריות הפסיכולוגיים שלו. גם 'החטא ועונשו', אם להפליג, שייך לז'אנר "רומן הפשע", אך כמובן מתעלה מעל הריגוש שיוצר תיאור מעשה פשע ופיענוחו. 'קריאת הינשוף' אינו מגיע לעומקים המטפיזיים והפסיכולוגיים של דוסטויבסקי. מטפיזיקה אין בו בכלל והפסיכולוגיה שלו שונה באופן עקרוני. דוסטויבסקי עמל קשות לשכנע שאדם כמו רסקולניקוב יגיע למעשה כמו רצח (ואז עמל קשות, וגם כאן בהצלחה, לשכנע שאדם כזה, לאחר שרצח, גם יודה מרצונו החופשי במעשהו). הייסמית עוסקת מלכתחילה בחריגים. אבל מה שמייחד את 'קריאת הינשוף', ואולי את הייסמית בכלל, הוא ההתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה. הפושעים שלה, ובכלל כל הדמויות הראשיות, סובלים מאישיות שברירית ומפותלת בצורה מעניינת, מאיזו חמקמקות רגשית והיעדר מעורבות רגשית או, להפך, חציית גבולות רגשיים (ופיזיים) בוטה, או שגייה בדמיונות. אולי "נוירוזה" היא כינוי לא מדויק, ומומחים יאמרו שמדובר בהפרעות אישיות. כך או כך, הייסמית יודעת לתאר דמויות כאלה באופן מרשים, לא סנטימנטלי מחד גיסא ולא נרתע מאידך גיסא ולא מוסבר מדי בפירוט מַלְאֶה מתלת גיסא, אלא פשוט, כנתון. למשל, גרושתו של פורסטר, ניקי, ציירת ניו-יורקית שסובלת מאובססיה כלפי הגרוש שלה, מאיזה סדיזם וארסיות, שפורסטר מקבל באנחה כאיזה נתון אישיותי אך לא מתפלץ ממנה, והיא אף לא מוסברת לעייפה על ידי הסופרת. או הארוס של ג'ני, שחוסר הביטחון שלו הופך אותו לאלים. או פורסטר עצמו, שמלבד המציצנות מתגלים לנו פרטים מטרידים עליו, למשל, שהוא כיוון פעם אל אשתו רובה לא טעון.
כך נקרא הרומן בנשימה עצורה, כמו שאומרים, והוא רענן כמו קרקע שפילחה מחרשה, לא רק בגלל נתיב העלילה המתוחחת-מותחת שנחרץ כך באופן ברור, אלא בגלל הרגבים הפסיכולוגיים הריחניים והמקוריים הנחשפים לחושי הקוראים. •
מה שמייחד את 'קריאת הינשוף', ואולי את הייסמית בכלל, הוא ההתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה
