עידית אהל
תפילה לשלום המדינה
אימו של אלון אהל, שנפצע ונחטף ב-7 באוקטובר ממיגונית המוות בצומת רעים
התפילה לשלום המדינה, לשלום ילדיה ואהוביה, אינה שמורה רק לימים הנוראים או לימי חג. זאת מפני שהתפילה הזו אינה בת-השהיה. היא לא דבר שאפשר לחכות איתו. עלינו להתחבר אליה ולחיות אותה בכל עת ועלינו לשאת אותה יחד. זה חשוב בכל שנה וחשוב ביתר שאת בימים אלו, שבהם ישראל עודנה מצויה במלחמה שסופה אינו נראה באופק ועשרות מילדינו עדיין נמצאים עמוק בתוך חשכת הגלות.
ארבע מילים מהתפילה נוגעות בי במיוחד: "וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ". הבקשה הזו נוגעת מבחינתי בצורך של כולנו במחסה פיזי ונפשי גם יחד. המחסה הזה מורכב מעל הכל מהתקווה שבוערת בנו כאש התמיד ומהערבות ההדדית הקושרת אותנו זה לזו.
מאז 7 באוקטובר אני מגייסת את כל הכוחות העומדים לרשותנו כדי לבנות לבני האהוב אלון את סוכת שלומו. אותה סוכה שתחבר אותו לענן האהבה האדיר שמרחף מעליו, וחשוב לא פחות, לכוחות האדירים שקיימים בתוכו, לאור הנדיר שלו – אור שבכוחו להדביר את העלטה הכבדה שהוא מתעורר אליה ולהעניק לו תחושת הגנה וביטחון.
התפקיד של המדינה הוא לפעול בכל אמצעי כדי להגן על כל אחד ואחת מאזרחיה. התפקיד שלנו כעם הוא לוודא שהמדינה אכן עומדת מאחורי המחויבות הזאת והופכת את ההבטחה למציאות.
אבל סוכת שלומנו נשענת גם על האחריות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו, על אותם חוטי אריג הקושרים אותנו לעם אחד. המשמעות של לקיחת אחריות היא לבחור בתקווה, לחיות את התקווה הזו, להעצים אותה בכל דרך אפשרית ולתרגם אותה למעשים שיקרבו את השבת החטופים הביתה. כי רק כשנחזיר אותם, רק כשאלוני שלי יהיה שוב בבית ואיתו כל שאר החטופים, נוכל להתחיל במלאכת השיקום שאנחנו זקוקים לה כל כך. רק אז סוכת שלומנו תוכל לשוב להיות שלמה.
מיכל לובנוב
"שמע ישראל" ותקיעת שופר
אשתו של אלכס לובנוב, שנחטף ממתחם פסטיבל נובה ונרצח בידי מחבלי חמאס
בסוף תפילת נעילה במוצאי יום כיפור תוקעים בשופר. אני זוכרת את יום הכיפורים שבו יצאתי עם אלכס כדי לשמוע את תקיעת השופר. החזן אמר בסוף התפילה:
עוֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו,
הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ
וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל,
וְאִמְרוּ אָמֵן.
לאחר מכן הקהל קרא "שמע ישראל". בתפילה הזו יש אפשרות להרגיש את האחדות, כשכולם אומרים יחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד", מתוך תחושה של עם אחד ולב אחד. ואז נשמעה תקיעה בשופר – וכמה עוצמה הייתה בה. התרגשנו והצטמררנו. ביקשנו כל מה שאנחנו רוצים – חיים טובים יותר.
אבל אלכס ז"ל נחטף ב-7 באוקטובר מפסטיבל נובה ונרצח יחד עם חמישה חטופים נוספים במנהרת חמאס. אני נשארתי עם טום בן הארבע ועם קאי שנולד כשאלכס היה בשבי. בסרטון האחרון של אלכס, שחמאס שיחרר, הוא אמר: "תישארו חזקים ומאוחדים". זה האדם שהוא היה. תמיד הדבק שלנו, של המשפחה, של החברים. תמיד היה לו חשוב שנהיה מאוחדים, והמסר האחרון שהוא העביר היה מסר של אחדות, כמו בקריאת שמע ישראל.
אני אמשיך להשמיע את הקול של אלכס. אני אמשיך להילחם על אחדות. אנחנו ננצח רק כעם אחד שלם, יחד – עם אהבת האחר. אהבת חינם. אנחנו נחזיר את החטופים, באחדות, ביחד. רק לנו יש את הכוח לעשות את זה. אסור לאפשר לפילוג להרוס לנו.
אלכס היה מלא באהבת חינם. זכיתי להיות אשתו, וכל מי שהיה סביבו זכה לקבל ממנו אהבה ועזרה תמיד. אני מקווה שהוא יוכל לאחד אותנו מלמעלה.
אורן סמדג'ה
ברכת כהנים
ג'ודוקא עבר ואב שכול. מבין הישראלים שזכו במדליה אולימפית כספורטאים, הוא הראשון שגם הוביל ספורטאים למדליות אולימפיות כמאמן. בנו, עומר, נפל במלחמה ברצועת עזה
זיכרון הילדות שלי מתפילות יום הכיפורים הוא מ"ברכת הכהנים". אבי, מוריס סמדג'ה ז"ל, שעלה מתוניסיה וייסד את תחום הג'ודו בישראל, היה אוסף אותי ואת האחים שלי מתחת לטלית שלו, והכהנים בבית הכנסת היו מברכים: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. לאחר שהכהנים היו מסיימים לברך, אבא היה מסיר מעלינו את הטלית, ואז היינו מנשקים אחד את השני וכל אחד היה מבקש משאלה.
לימים נישאתי לליאת, קצינה במערך הנפגעים, ונולדו לנו עומר, רום ורותם. גם אני הייתי מגיע בכל יום כיפור לבית הכנסת, פורש את הטלית, ועומר היה יחד איתי בברכת הכהנים. חינכנו את עומר לתרום, ומגיל צעיר הוא אהב לתת מעצמו לאחרים, להתנדב ולעזור. בגיל 15 הוא התנדב במד"א, בגיל 16 הצטרף לתנועת "אחריי!" המכינה בני נוער לקראת הצבא. לאחר התיכון הוא הצטרף למכינה הקדם-צבאית "אחד משלנו" וב-2017 התגייס לצה"ל. הוא שירת כלוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, ובמהלך השירות הציל חיים כשנמצא מתאים לתרומת מח עצם.
בתאריך 20.6.2024 חגגתי יום הולדת 54, ועומר הספיק לשלוח לי הודעת "מזל טוב" ומיד לאחר מכן יצא לפעילות מבצעית במסדרון נצרים שבמרכז רצועת עזה. במהלך הפעילות נורתה פצצת מרגמה שגרמה למותו של עומר ושל חברו סעדיה דרעי ז"ל.
בספר דברים נכתב "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", ואחרי הנפילה של עומר המשפחה שלנו בחרה בחיים. לכן בחרנו להנציח את עומר בדרך שבה עבר מסלול החיים שלו – ניידת טיפול נמרץ נתרמה למד"א לזכרו, ובמושב תקומה נפתחה מכינה קדם-צבאית הנושאת את שמו, כי אנחנו יודעים כמה המכינה שעומר היה בה לפני הצבא תרמה לאישיות שלו וגרמה לו ללכת ליחידה קרבית ולהגן על המדינה.
הציווי התנ"כי לבחור בחיים גורם לנו לנסות לקום כל בוקר מחדש ולהמשיך קדימה, לצד האובדן הקשה הזה. בני רום סיים בינתיים את השירות בצבא, ובתי רותם התגייסה למג"ב. מטרות המלחמה הן לשחרר את החטופים ולהכריע את חמאס, ואנחנו גאים מאוד בעומר שהוא בחר בדרך הזו. אנחנו לא שוכחים לרגע את עומר וחיים לצד הכאב, אבל פשוט ממשיכים קדימה.
קרינה ארייב
"שמע קולי"
שורדת שבי. נחטפה עם חברותיה התצפיתניות ממוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר 2023, ושוחררה בעסקה לאחר 477 ימים בשבי חמאס
עם כניסתו של יום הכיפורים, המתח של חיי היום-יום מתפוגג, ובאוויר יש תחושה מיוחדת ואחרת מכל השנה. אני בעיקר מרגישה את השקט. שקט מיוחד שמאפשר התבוננות פנימית.
ביום הכיפורים של שנת 2023 הייתי בצבא. מפאת התפקיד שלנו, תצפיתניות בגזרת עוטף עזה, המשמרות והריכוז הרב הנדרש, אני וחברתי היקרה, אביב חג'ג' הי"ד, קיבלנו מהרב שאיתו התייעצנו הקלות בצום כדי שנוכל להמשיך לשמור על ביטחון ארצנו האהובה במיטב כוחותינו. אביב ואני החלטנו שנצום בכל זאת ויחד צלחנו את היום הזה. לא ויתרנו על המסורת מהבית ועל החיבור המיוחד שמתרחש ביום הזה, בין האנשים ובין אדם לקדוש ברוך הוא.
עבר זמן לא רב והגיע 7 באוקטובר. חברתי אביב חג'ג' נרצחה באכזריות עם עוד עשרות בנות ובנים ששירתו איתי. אני נחטפתי לעזה.
ביום הכיפורים של שנת 2024 הייתי בשבי. חיפשתי בכל מאודי את התאריך של יום הכיפורים. באותה תקופה ידעתי רק בערך מה החודש שבו אני נמצאת. לא הצלחתי למצוא את התאריך המדויק ולכן החלטתי שאני מקדישה יום מעצמי כדי להרגיש את אותו השקט המיוחד של יום כיפור. מבחינת הצום, לא אכלתי כך או כך... התפללתי הרבה, זה בעיקר מה שעשיתי. בכל תפילה הייתי ממש אומרת בלחש, מבקשת בתחנונים, שה' ישמע אותי ואת תפילתי. שחברותיי שנהרגו על קידוש השם ונמצאות הכי קרוב לכיסא הכבוד ילמדו עליי זכות ויגנו עליי. שאשרוד, שאחזור בחיים ואוכל להנציח אותן.
ברוך ה' שבתי לביתי בארץ ישראל בתאריך 25.1.2025, לאחר כשנה וחצי בשבי. ביום הכיפורים של שנת 2025 אהיה בבית. אדע את התאריך, ארגיש את השקט ואקרא בלי נדר את הפיוט "שמע קולי", שמתחבר כל כך אליי ואל מה שחוויתי.
"שמע קולי" הוא פיוט מסוג בקשה שחיבר רב האי גאון. בפיוט מבקש המשורר מה' לשמוע את קולו ולקבל את תפילתו. בדיוק כפי שעשיתי בנבכי עזה. המחבר סומך את בקשתו על רחמיו וחסדיו של ה' ועל היענותו של הקב"ה לתפילות של אישים שונים בהיסטוריה היהודית. אחרי שהפייטן מונה ומזכיר את אבות האומה, צדיקים וחסידים, הוא חותם את הפיוט בפנייה של האדם היחיד, העומד מול בוראו כעני ו"שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים" ומבקש את רחמיו ואת מחילתו.
כך הרגשתי, אני, הקטנה, כלום ושום דבר, מול חברותיי הצדיקות שנפלו. חוויתי את השפל והצער במנהרות של עזה ואת השהייה עם מחבלים תאבי רוע. רק ביקשתי שישמע קולי, והרי "אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹלוֹת" – ה' שומע את קולות הזועקים אליו.
בפיוט, המשורר מונה הרבה אישים שלאורך דורות העם היהודי התפללו לה' בתחנונים. אולי הפיוט עתיק ונקרא ביום הכיפורים, אבל בשבילי, אנחנו גם נכתבים בפיוט הזה, בעוד דור שרק מתפלל לה' שישמע אותו ויענה לו בחסד וברחמים.
בבקשה, שה' ישמע תפילתנו, שנדע לשמוע ולהקשיב אחד לשני, שייגאלו כל אחינו החטופים, שישובו לשלום חיילינו האמיצים, שיירפאו כל הפצועים והחולים, שיתחזקו ויחובקו השכולים, שינוחו על משכבם כל הגיבורים ושנזכה לגאולה בכול, אמן.
כתיבה וחתימה טובה.
