נתנאל זנתי (39)
בעלים של בר הקולקטיב
קיבוץ עמיר
גם כשאזור הצפון התרוקן מיושביו, התעקש להשאיר את בר היין שלו פתוח כדי לספק לתושבים שנותרו מקום לנשום ולהיאחז בשגרה
בלילות הארוכים של המלחמה בצפון, כשמרבית היישובים הסמוכים לו פונו, ותותחי חיזבאללה לא הפסיקו להרעיש, נתנאל זנתי המשיך לפתוח את בר היין שלו בקיבוץ עמיר שבגליל העליון. לפעמים נכנסו רק שניים-שלושה אנשים בערב, לעיתים מצאו את עצמם הלקוחות רצים למיגונית הסמוכה או מסתתרים מתחת לשולחנות, אבל הבר נשאר פתוח מתוך החשיבות לשמר לאנשים שלא התפנו מקום לנשימה.
זנתי, במקור מקריית-שמונה וכיום תושב קיבוץ שדה נחמיה, פתח את "הקולקטיב" כחצי שנה בלבד לפני פרוץ המלחמה. הלול הישן הוסב לבר יין מתוך מחשבה שיש בצפון צורך בנקודת מפגש חדשה, עדכנית. מתוך הבנה שאנשים מחפשים מקום להיפגש, לראות ולהיראות, לשבת ולדבר. זנתי ראה מה קורה במרכז הארץ וקיווה להביא לאזור הצפון משהו דומה, אלא שהמלחמה שיבשה הכל. התושבים פונו, האזור התרוקן, והלקוחות כמעט נעלמו. אבל זנתי החליט לא לוותר ובנחישות ועם המון הקרבה, בעיקר נפשית, הוא נאחז בבר. לקבל שניים-שלושה לקוחות ביום זה לא פשוט. המדינה אמנם עזרה כלכלית, אבל זנתי נאלץ לגייס לא מעט כסף כדי לשרוד תוך שהוא חי בצמצום – העיקר להחזיק את הבר חי.
עבור מי שכן הגיע, הבר היה הרבה מעבר לעסק. למרות הטילים, האזעקות ואווירת המלחמה מסביב אנשים מצאו בבר מפלט קטן שאליו אפשר לברוח וטיפה להתנתק. זנתי אולי לא הבין אבל ההתעקשות על הבר הייתה סוג של שליחות עבור התושבים והפכה אותו לאחד המקומות היחידים באזור שסיפק תחושת שגרה.
הנהלת הקיבוץ לא עמדה מנגד וסייעה לו להמשיך ועודדה אותו, אך המניע המרכזי היה תחושת האחריות למרחב – לא רק כדי לשרוד אלא כדי להבטיח שהשגרה תישמר מתוך תקווה שגם השגשוג יגיע. "לא יכולתי לראות את זה שהאזור גווע", הוא אומר בפשטות.
במהלך החודשים הקשים הבר אירח גם תושבים שפונו, קיים ערבים קהילתיים, והיה למקום מפגש לחיילים ולחברי כיתות הכוננות. גם כשמסביב שרר שקט מתוח, ולחלופין בימים של אש ומטחים כבדים, "הקולקטיב" המשיך לפעול.
החיבור של נתנאל לאזור מסביר לא מעט מהעקשנות שלו. כבן קריית-שמונה שגדל בגליל העליון, האפשרות לעזוב לא הייתה ריאלית מבחינתו. גם היום, כשהעתיד בצפון עוד רחוק מוודאות והשיקום מתנהל בעצלתיים – הבר בקיבוץ עמיר ממשיך לפעול והוא חלק ממיזמים אזרחיים משמעותיים שהפכו לסמל קטן של חוסן מקומי, והדגישו שבסופו של דבר תושבי האזור הזה חזקים יותר מהכל.
