שמעון ראבידוביץ // בין עבר לערב } בלימה
שמעון ראבידוביץ הוא דמות מרתקת, יהודי קוסמופוליט שעבר בין פולין, ליטא, ברלין, ירושלים, לונדון, שיקגו ובוסטון. הוא היה מאוהב בעברית, ראה עצמו כחובב ציון אך בה בעת היה מבקר חריף של האקסקלוסיביזם הציוני. הוא ביקש לפשר בין הציונות האחד-העמית לבין תפיסת האוטונומיות היהודיות בגולה של שמעון דובנוב וחבריו. בספרו 'בבל וירושלים' קרא לחזק את הגולה כמרכז רוחני לעם היהודי במקביל למרכז הארץ-ישראלי.
הספר נכתב מתוך פרספקטיבה הגותית, טרנס-היסטורית, וחלקו הגדול עוסק ב"בית ראשון ושני" כלשונו — כלומר בעולם המקרא והתורה שבעל פה, כשהראשון מבטא את התפיסה הלוקאלית והשני את העולם הגלותי עם יסודיות אידיאיים שאינם תלויי מקום (שכן התורה שבעל פה נוצרת לאחר החורבן ומגיעה לשיאה בבבל דווקא).
אך כפי שכותב ההיסטוריון דוד מאיירס בהקדמתו מאירת העיניים, הספר איחר את זמנו, הדיונים על גורלו של הקולקטיב היהודי התנהלו בין שתי מלחמות העולם, ואילו ראבידוביץ סיים את ספרו ב-1957 "כמעט עשור לאחר שהציונות גברה כביכול על שאר התנועות האידיאולוגיות שהתחרו בה עד קום המדינה".
הספר שלפנינו הוא פרק גנוז מתוך ספר זה. הוא לא עוסק ביחסי התפוצה וארץ ישראל, אלא ביחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל הצעירה. אירועי תש"ח, המלחמה ומאות אלפי הפליטים, גרמו לאיש ההגות, שעסק עד כה רק בגורל היהדות, להפנות את המבט ל"שאלה הערבית". הוא הבין שמלחמת 1948 שינתה את המשחק. מעתה היהודים הם רוב, הם השלטון, ועל כן השאלה אינה עוד מהן זכויות היהודים אלא מהי חובתו של הריבון. אף שהשפה ועולם המושגים שלו רבניים לעילא, שאלתו היא פוליטית. המדינה מבחינתו אינה המשך של הפרויקט הציוני שלפניה וגם לא של המלחמה, אלא מציאות מדינית חדשה שמחייבת שוויון אזרחי. ראבידוביץ עוסק בחקיקה ובפעולות שלטוניות בשנים שאחרי הקמת המדינה: בחוקי אזרחות ורכישת קרקעות. הוא עומד על סיפה של המדינה היהודית ורואה איך מתעצבת בה אפליה מבנית, בחוק ובנוהג. כמובן שהוא לא יכול היה להעלות בדמיונו הפרוע ביותר את חוק הלאום (2018) שקיבע את מעמדם הבלבדי של היהודים והשמיט כל התייחסות לשוויון אזרחי, אך הוא כבר ראה בחקיקה המתגבשת את הכיוון האקסקלוסיביסטי.
הפאתוס המוסרי נטוע, כמו כל כתיבתו, בהבנתו את ההיסטוריה היהודית. הוא לא כותב בשם החובה הבינלאומית אלא בשם חובת היהודים כמי שהיו תמיד בצד של החלשים. היה לי מורה שבאמצע שיעור על תולדות הציונות עצר פעם ואמר: היסטוריונית שתכתוב על תולדות התקופה שלנו לא תוכל שלא לבכות מכמה מהר הפכו הקורבנות למקרבנים. ראבידוביץ רואה כאן מהלך פסיכולוגי לאומי טרגי, ובה בעת דורש מהיהודים להתגבר על תסביכיהם: "על כל פשעים תכסה גלות... מה עניין גלות ותסביכיה לכאן? מאימתי למדים מן קרבן על מקריב?"
מוקד הפרק הגנוז הוא 'גזירת הפליטים', כלומר ההחלטה שלא לאפשר להם לשוב לבתיהם אחרי המלחמה. יש לזכור שהיה זה עניין חי בתחילת שנות ה-50, כשראבידוביץ כותב את ספרו. שכן הקביעה החוקית שפלסטינים שברחו אינם זכאים לשוב נקבעה סופית רק בחוק האזרחות מ-1952. ראבידוביץ היה יוצא דופן בעיסוקו בבעיית הפליטים כבעיה עקרונית ולא רק כבעיה פוליטית. הוא ראה בכך מבחן עליון למדינה היהודית הצעירה: "שאלת אותם הפליטים אינה שאלת ערב — שאלת עֵבֶר היא, שאלה ששנת תש"ח הטילה על ישראל". "אין מניינם מכריע כאן ולא נימוקם ליציאה או לבריחה... אלא עובדה זו כמות שהיא: מאות אלפי ערבים, איש ואישה וטף, יצאו את הארץ, ואין מדינת ישראל מתירה להם לשוב לאהליהם, לישב על אדמתם אדמת אבותיהם ואבות אבותיהם".
ראבידוביץ קורא לקבל את הפליטים בטענה שהמדינה תוכל להתמודד עימם והם אף יסייעו לכלכלתה. הוא מציג שיקולים תועלתניים שונים, ובהם המעמד הבינלאומי, אך הטענה העיקרית היא מוסרית: עלינו למחות את הכתם הזה. "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה", הוא חותם, "וְשָׁבֶיהָ (!) בִּצְדָקָה".
הוא ראה בהצדקות של האפליה בחוק ביטוי לצביעותם של מנהיגי היישוב: "כשהם עושים מעשה עוול משווע הוא לשמים, וכשהוא נעשה בידינו – הכרח הוא שאין להמלט ממנו. ואם יש בכך מן הסיוע לתקומתנו הלאומית נאה ויאה הוא", "כל המסייע לתקומתו המדינית של ישראל בארץ ישראל — מוסר הוא, וכל המעכב לה — אי מוסרי הוא".
מלבד המבוא מאיר העיניים של מאיירס, נוספה לספר גם אחרית דבר מאת הסוציולוגית אריז' סבאע'-ח'ורי. בניגוד למבוא שממקם את ראבידוביץ כאופוזיציונר, אחרית הדבר מתארת את כתיבתו חלק מההגות של השמאל הציוני. "בדומה לאידאולוגים ציונים אחרים, גם המבנה האידאולוגי של ראבידוביץ מבכר את הפריבילגיות ואת הזכויות של הקהילה היהודית המתיישבת על פני האוכלוסיה הילידית... גם הוא הפגין מעין היבריס כאשר ביקש לקבוע את פתרונה הרצוי של 'השאלה הערבית' מבלי להתייחס לרצונם של הילידים עצמם".
סבאע'-ח'ורי מדגישה את האופי הפנימי של הדאגה המוסרית שלו לפרצופה של היהדות, כמו גם את תפיסתו הלאומית של היהודים כקולקטיב. לדידו "כל היהודים הם דה פקטו חלק מהישות הפוליטית הישראלית". את המשפט "אם ישראל שפך דם בחוץ-ישראל (כלומר של אינו יהודי) אין איש מישראל רשאי לומר ידי לא שפכה" קורא מאיירס כביטוי עמוק לרגישותו המוסרית של ראבידוביץ, ואילו סבאע'-ח'ורי מפרשת כביטוי לתפיסתו הלאומית את יהדות התפוצות ככזו שהיא חלק אינטגרלי מהמדינה היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בחוק השבות 1950 שקבע שלכל יהודי יש זכות אוטומטית להתאזרחות. ראבידוביץ מקבל את חוק השבות ככורח: "מאושרים היינו אילו לא היה שטח המדינה כה מצומצם, וניתן לישראל לייסד בארץ מדינה פתוחה לכל נפש". אך הוא מוחה בתוקף כנגד הקשיים שחוק האזרחות מטיל על ערביי 48' על מנת לזכות באזרחות. ההשוואה בין המבוא לאחרית הדבר מרתקת, ומאפשרת לראות את ראבידוביץ בפנים שונים, מבפנים ומבחוץ גם יחד.
הטקסט לא נכלל לבסוף בחיבורו 'בבל וירושלים', כנראה משום נועזותו יוצאת הדופן ("לפי שעה לא מצאתי איש או אישה משלנו שדבריי נתקבלו על לבבם"). הספר הנדפס צימצם עצמו לשאלה היהודית והלאומית ("בית ישראל") לבדה. והנה יוצא הטקסט הגנוז עתה בעברית באיחור של קרוב ל-70 שנה. העברית אינה קלה לקריאה, היא רבנית ואידיוסינקרטית, אך הטקסט מאלף. הוא חושף את השיחה כשהדברים עוד היו על פני השטח, לפני שהכל הוכנס תחת מעטה ההכחשה.
"אין להתעלם מן העובדה שמדינות ערב התקיפו בתש"ח... קשה להם – לבני הרוב – לכבוש את מרירותם נגד בני המיעוט... ודווקא משום כך חייבה הממשלה, האחראית לשלום כל אזרחיה, להתרחק מכל הפלייה שהיא כלפי המיעוט... שומה עליה גם לחנך את הרוב שיתגבר על נטיותיו הטבעיות". הדברים כאילו נכתבו היום, כש"הנטיות הטבעיות" חוגגות ללא רסן. כש-76 אחוזים מהיהודים בישראל סבורים שאין חפים מפשע בעזה. אשריך ראבידוביץ שלא ראית לאילו תהומות הגיעו צאצאיהם של נמעני ספרך, כמה תמימים נראים לבטיך עתה. ומי יודע היכן היינו היום אילו היו מקשיבים לך ולחבריך "התבוסתנים" אז. •
הפאתוס המוסרי נטוע אצל ראבידוביץ, כמו כל כתיבתו, בהבנתו את ההיסטוריה היהודית. הוא לא כותב בשם החובה הבינלאומית אלא בשם חובת היהודים כמי שהיו תמיד בצד של החלשים
