מי שיגיע ב-6:00 בבוקר לגבול יפו-בת-ים אולי יזכה לצפות במחזה. נועה ירון-דיין, בבגדי גלישה וכובע קסקט, עומדת על הסאפ שלה, עם החרטום לאופק, ואומרת את ברכות השחר. "על הסאפ אני הקפטן היחיד של ספינת חיי", היא מתלהבת מהספורט החדש, שכבר מתבטא בגזרה שלה ובעור פניה השזוף מתמיד. "לתפוס גל זה כמו תפילה טובה".
מתי? למה? איך?
"לפני ארבעה חודשים נגמר לי חוזה השכירות ביד אליהו' ועברתי לגור על הים", היא מספרת בקול נעים ורך, אין זכר לחיתוך הדיבור הקופצני והמהיר שאיפיין אותה בשירותה הצבאי בגלצ ובהמשך בטלוויזיה, מ"שישי חי" עם מרב מיכאלי ועד ערוץ הילדים. "הגעתי ליד אליהו אחרי 16 שנה בבית-שמש, כשהבנתי שלעולם לא נוכל להגדיר את עצמנו כ'משפחה חרדית' ושילדינו תמיד ייאלצו לומר 'אבא ואמא הם בעלי תשובה'".
שער זמנים מודרנים נועה ירון
(צילום: טל שחר | ראיון ועריכה: מיכל עמר שוורץ)
היא חשבה שיד אליהו תהיה תחנת מעבר, "אבל גרנו בה שמונה שנים מפני שתל-אביב הכילה אותי ואת שבעת ילדיי. לא התרגשתי מאף דירה שראיתי עד שהגעתי לבניין חדש בגבול יפו-בת-ים. נכנסתי וראיתי ים, רק ים, וכאילו התהפנטתי. אני חיה מול איתן טבע! מרגע שחתמתי על החוזה פתאום הכל חזר אליי".
מה?
"נזכרתי שאני בעצמי בת ים, ילידת מזל דגים, שאני אוהבת לעשות סאפ ולשחות וחולמת לגלוש ופתאום יש לי שמורת טבע בחלון. בחודש הראשון לא העזתי לרדת לים מפני שהנפש שלי לא ידעה מה לעשות עם עצמה. שאלתי: 'נועה, את בכלל יודעת להיות טובה לעצמך?' והבנתי שזו הבעיה של כל הנשים".
והיא מתארת את הבעיה בלי פילטרים ובלי הנחות, ודאי שלא לעצמה. "אנחנו, הנשים, משתמשות בעומסים של החיים בתור תירוץ ללמה אני לא מאושרת. במקביל להיותי אמא לביאה, הרבה פעמים השתמשתי בילדים שלי כדי להסביר למה אני לא מגשימה את עצמי. דווקא מפני שרציתי לתת להם עוד ועוד, היה לי קל להאשים את העבודה התובענית של גידול המשפחה בזה שאני על הולד. זה הגיוני, אבל לפעמים התירוץ גובל בהזנחה עצמית".
היא בת 53, "ואף פעם לא הזרקתי. בדיבור שביני לבין הקדוש ברוך הוא אני אומרת לו: 'נשים מפחדות להזדקן, גם אני פוחדת' וזה מיד מזכיר לי שהזדקנות היא התסריט הטוב ביותר. אם הכל ילך טוב, בעזרת השם אנחנו נתקמט ונשתנה והגוף שלנו יקבל את מה שכוח הכבידה והימים עושים לבשר".
את אוהבת את גילך הנוכחי?
"מאוד. להיות בת 50 וקצת זה אומר שברוב הסיטואציות החברתיות את כנראה האישה הכי חכמה בחדר וגם הכי בעלת ניסיון בחדר. זה הזמן שלך לשבת באמצע הפרח, במרכז הלוטוס, ולזרוח כי היית ועשית וחווית ועברת ונבנית ונהרסת ונבנית מחדש, ושסוף-סוף יש לך מה לתת. הרבה פעמים אני חושבת על כל השנים האלה שבהן רוב החברות שלי עשו קריירה ואילו אני גילגלתי אותן בהריונות – ולא מצטערת על זה לרגע".
"אין לתאר את הקושי"
שמונה שנים אחרי הפרידה המטלטלת מיובל דיין, שהיה בן זוגה בתהליך החזרה בתשובה, היא עדיין נושאת שני שמות משפחה מפני ש"במשרד הפנים דיין הוא שם המשפחה של ילדיי". ב-23 שנות נישואיהם, במקביל לגידול המשפחה, הם הקימו מרכזים רוחניים ללימודי יהדות, וכל אחד מהם הפך לסוג של גורו שמאחוריו עדת תלמידים.
מה כאב לך יותר – העובדה שיובל רצה לחזור בשאלה או זה שהוא רצה לעזוב אותך?
"קודם כל חשוב לי להגיד שאני בשלום עם כל מה שקרה, ואני לא מתביישת לומר את זה כי עבדתי קשה בשביל להגיע לזה. עבדתי קשה זה אומר שהיו לי תקופות מאוד-מאוד לא פשוטות ועברתי אותן בציפייה, בתקווה ובעיקר באמונה שלכל חושך יש סוף. דוד המלך אמר 'קץ שם לחושך'. בעת משבר, זה הפסוק שאני משננת לעצמי, וכשאני מלמדת אני תמיד אומרת לנשים שכל חושך בא עם תאריך תפוגה כי החושך, מעצם בריאתו, הוא זמני ומוגבל. החושך הוא היעדר של אור – והאור שיגיע הוא אינסופי. כשאת בעיצומו של משבר, הקולות שמסתובבים בראשך אומרים לך, 'את לא תראי את הבוקר, את לא תצליחי, את לא תקומי מזה, הוא גמר אותך'. אבל לא זה מה שגמר אותי".
מה גמר אותך?
"אחרי 23 שנות נישואים כבר לא הייתי כלה מאוהבת, הזוגיות שלנו כבר צלעה, אבל המפעל המשותף שלנו היה מאוד-מאוד יקר לי, והוא היה מפעל חיי. זה שבע נשמות שהבאנו לעולם וזה מסע חיינו שעשינו ביחד. מה ששבר אותי היה הקולות שהידהדו לי בראש: 'טעית, עשית טעות פטאלית והטעות הזאת תגמור אותך, היית צריכה להקשיב לאבא שלך ולאמא שלך, לחברות שלך וליועצות לך ולקולות ההגיוניים שהיו בתוכך ואמרו לך לעצור, או לפחות לשמור על הכוח שלך'. כשכל שנתיים את מביאה ילד, ברור שכוחותייך אוזלים".
בראיון הקודם שלנו ביד אליהו, כשהפרידה שלכם עוד הייתה בגדר רינונים ויובל קפץ הביתה בצהריים ובמשך כל הראיון העמיד פנים שהכל בסדר, אמרת לי ש"שבעה ילדים זה יפה, אבל יכולנו להיות קצת יותר חרוצים".
"גם היום אני אומרת את זה. את יודעת מתי מגיע המשבר הזוגי? כשאין תינוק בבית. זה הרגע שבני הזוג מתחילים להסתכל אחד לשני בעיניים, זה הרגע שפתאום יש זמן, ופתאום צריך למלא אותו, ופתאום אין מצוקה. במשך 20 שנה הייתי עם תינוק ביד אחת וביד השנייה נידנדתי עגלה".
ומה שבר אותך ברמה האמונית?
"בזוגיות שלנו ובבית שלנו הקדוש ברוך הוא היה מאוד-מאוד נוכח. היינו שלושה, והיה לנו חוזה, והחוזה הזה הופר. למה אני לא ממש מתלהבת לדבר על זה? גם מפני שזה כבר מאחוריי וגם מפני שב-7 באוקטובר כל הטראומות האישיות שלי התרפאו מעצמן. הבנתי שהצרות הקטנות שלי הן פינאטס, עיקולים שאדם שהולך בדרך החיים עשוי להיתקל בהם. מי אני והשבר שלי לעומת אנשים שאיבדו באמת? זריקת המציאות הזאת ריפאה אותי מהעיסוק בעצמי. בבת אחת נהיו לי כאב חדש ודאגה חדשה, ציונית. בחודשים הראשונים של המלחמה, חמישה מתוך שבעת ילדיי היו במדים. זה היה מטורף, גם כששלחתי אותם לצבא לא דימיינתי מצב של חמישה במלחמה. זה לא פרופורציונלי לחלקי באוכלוסייה. בינתיים אחת השתחררה וטסה לתאילנד, והבן הגדול שלי יצא ללימודים, אבל בשנה וחצי הראשונות אין לתאר את הקושי ואין לתאר את האיפוס הפנימי שזה עשה לי".
"הילדים הם פיקדון מאת השם"
שבעה צאצאים. ארבעה בנים ושלוש בנות. אף אחד מהם לא נשוי. הגדולה, שרהל'ה (28) התחתנה בגיל 18 והתגרשה "ממש אחרינו. כששרל'ה באה ואמרה לי 'אמא, אני מתגרשת', אמרתי לה 'עכשיו אני מתגרשת, אחר כך תעשי מה שאת רוצה' וזה מה שהיה". צעיר ילדיה, הלל, בן 15. "גם הילדים שלי שלא שומרים שבת הם בעלי אמונה מטורפת", היא מדגישה, "וגם לאלה ששומרים יש עליות וירידות. לכן אני אומרת שכל ילדיי על הספקטרום האמוני".
בזכותך?
"האמהות של היום מאוד קרייריסטיות לגבי ילדיהן. אנחנו רוצות לראות אותם מסודרים באופן מסוים, ולכל אחת מאיתנו גם יש רעיון לגבי איך להביא אותם לשם. אני, בעוונותיי, רציתי יותר. ביקשתי מבורא עולם שימצא את הדרך הקצרה ביותר להעביר את ילדיי מהחילוניות לחיי האמונה וגם שיפרחו באמונתם".
כשהחלום התנפץ, או לפחות נסדק, היה עליה לעבוד על עצמה. "אמרתי: 'נועה, יפה שהתכוונת ושאפת ותיכננת, אבל הילדים האלה לא שלך. הם פיקדון מאת השם, ותפקידך לשמור על הילדים שלו. האם עשיתי כמיטב יכולתי? כן. נתתי להם אמונה בכיסים ובכיסים הפנימיים, הם יודעים גם איך לאפות חלות ולעלות לתורה ולשמור שבת, וגם איך שוכרים דירה לבד בתל-אביב ואיך מוצאים עבודה".
שמונה שנים אחרי שלא הסירה מראשה את המטפחת ("כיסוי ראש הוא דרגה רוחנית שאת מקבלת על עצמך והוא כבר חלק ממני") היא זורקת בחצי נונשלנט משפט שאני מאמצת אותו בשתי ידיים. "המשברים נותנים לנו חופש אדיר לבחור את חיינו, אבל לפעמים, מרוב צער וקיפאון, אנחנו לא לוקחות את מה שהבריאה מציעה לנו. כלומר, האם נגמרו לי החיים בגיל 45 בגלל שמפעל חיי, הבית שהקמתי, כביכול עלה על שרטון? לא. אז מה אני אמורה לעשות? לבכות על מר גורלי עד קץ הימים ולעשות מעצמי אנדרטה – או שהקדוש ברוך הוא אומר לי 'שומעת? יש לי עוד גלגול בשבילך'? בחרתי באפשרות השנייה".
רגע, רגע, מכאן נובע שאת מעודדת גט שיוביל לפרק ב'?
"לעולם לא אמליץ לאישה לפרק את הבית שלה, אבל אם באה אליי אישה ואומרת 'מתפרק לי', אני אומרת לה: 'תנשמי, נשמה יפה שלי, כי יום כאבך הוא יום גאולתך. המכה מאת השם מקפלת בתוכה את התרופה'".
"הגענו לקיצוניות ושנאת אחים"
ב-6 באוקטובר, יממה לפני שהאדמה רעדה, היו לה תוכניות אחרות לשמחת תורה.
"הייתי באווירה של פייט", היא מודה באשמה. "לפני שנתיים היה בתל-אביב יום כיפור הנורא שבו הפריעו למתפללים, כן מחיצה לא מחיצה, וכשהמניין בכיכר דיזנגוף בוטל פרצה מלחמה בעיר, הקפות מעורבות או מופרדות, וגם אני נכנסתי לתמונה. האם בתל-אביב, העיר הכי ליברלית בארץ, אפשר לקיים את מצעד הגאווה והקפות בנפרד אי-אפשר? מה, נפלתם על הראש? בעיר הזאת חיים גם דתיים. עובדה".
עכשיו, שנתיים אחרי, היא טוענת שלא היה זה מאבק למען הליברליות הנאורה. "זה הריח לא טוב, זה הריח אנטישמי, הרגשתי שזה נובע משנאה עצמית. אז נכנסתי לאווירה מלחמתית ותיכננתי ללכת במוצאי שבת להקפות שניות ולהביע את תמיכתי. מאז אותה השבת, בלי לרדת לרמה הפוליטית, בתור אמא לחיילים, אני רק מבקשת, 'שמור עלינו כעם, שלא ניתן ביסים כואבים מדי אחד לשני, ושלא ניתן לאויבנו את הרושם שאפשר לנצח אותנו, כי אי-אפשר לנצח אותנו כשאנחנו ביחד. אי-אפשר".
בשבת של שמחת תורה, היא משחזרת, "נחמן שלי, מ"פ בבה"ד 1, היה בבית וישן בממ"ד. באזעקה הראשונה כולנו נכנסנו לממ"ד וישבנו לו על הראש ונחמן לא התעורר. אחרי דקה, ב-6:30, הטלפון שלו התחיל לטרטר. וזה שבת, ולנחמן שלי יש פאות. אמרתי לעצמי 'אם זה טילים אז במה הוא יכול לעזור?' והחלטתי לא להעיר אותו. בעיניי זה נס של שבת קודש כי אילו הערתי אותו ב-7:00, אז ב-7:10 הוא כבר היה בחוץ וכולנו יודעים מה קרה לגל הראשון של החיילים. ב-8:30 חזרה הביתה אחת מהבנות שכבר הייתה מעודכנת בחדשות ושאלה 'אתם יודעים מה קורה?' היא נכנסה לממ"ד ואמרה לנחמן 'תפתח את הטלפון שלך'.
"כשהוא אמר לי 'אני הולך' הנחתי את כפות ידיי על ראשו ובירכתי אותו, 'לך לשלום, ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא ייגש'. זה הפסוק. תוך 45 דקות הוא היה בבארי ואחרי עוד רבע שעה הגיע לאופקים והצטרף לקרב דמים. מהרגע שנחמן יצא מהבית הכל אצלי השתנה. זה היה ב-8:00 בבוקר. בשמונה בערב הגיע צו 8 לבן השני, והסעתי אותו לחניון הדמעות, זה המקום שבו האמהות מפקידות את ילדיהן. הרגשתי שכולנו קיבלנו צו 8, קיבלנו קריאה, קודם כל להתיישר ולהתפקס".
ועוד זיכרון חוזר אליה. "בשבת, עד 10:00 בבוקר, כשהילדים היו בטלפונים ואני לא, חשבתי שהם מסתלבטים עליי. בכל פעם ששאלתי מה קרה הם ענו 'יורים, יורים' וכששאלתי 'מי יורה על מי' הם ענו שאינם יודעים. ב-10:00 בבוקר, כשנדלקה הטלוויזיה אצלי בסלון, וראיתי סרטון של חטופים, ביקשתי סליחה. על מה? על זה שגם אני נסחפתי למלחמה, על זה שתיכננתי ללכת להקפות במוצאי שבת, על זה שגם אני הייתי חלק מהפילוג. הייתי אמורה לדעת שכאשר מגיעים לכזאת קיצוניות של שנאת אחים, כמו שהייתה ביום כיפור לפני שנתיים, זה מסוכן. קרה לנו פוגרום בסדר גודל תנ"כי. בשביל רובנו החיים כבר חזרו למסלולם, אבל אני עוד שם".
בשנה וחצי הראשונות היא ישנה בתנוחת רי"ש על הספה בסלון, "עם החדשות ברקע, כי הילדים שלי היו כל הזמן בקרבות. התמכרתי לחדשות. מדי יום ביומו אני מבקשת 'תן שכל ובינה בליבם ובמוחם של מנהיגינו כדי שיוציאו אותנו מזה'. אני חוששת שמרוב התקוטטויות נפספס את הרפואה שיכולה לבוא בעקבות המכה. את המכה כבר קיבלנו ביג טיים. אולי זאת האמנות הכי גדולה שלי – יציאה ממשברים".
מהמשבר הזה היא עדיין לא יצאה. "במשך שנה ערכתי הפרשות חלה וערבי חיזוק בקיבוצים, פגשתי אנשים שסוף-סוף הבינו שזאת העת להשתמש בכל התכסיסים שיש לעם היהודי. הגל הענקי של אפטר-שוק עוד לא התחיל. הבנים שלי חזרו הביתה, אבל הם לא חזרו אותו הדבר, אף אחד לא חזר אותו הדבר. מה שהם ראו במו עיניהם זה ירחם השם. כמה שירדנו על הדור הזה, קראנו להם אפסים, דור הטיקטוק, דור הוולט, ואיך שהם קמו כאיש אחד. מצד אחד זה עודד אותי ומצד שני זה שבר לי את הגוף".
שבר לך את הגוף?
"פשוטו כמשמעו. יומיים אחרי 7 באוקטובר ביטלתי את המינוי לפילאטיס בגלל שנכנסתי למשבר. איך אנחנו אוהבות למצוא תירוץ למה שאנחנו לא אוהבות. שנה אחרי מצאתי את עצמי שוכבת במיטה עם דלקת בגב התחתון, משקל עודף והמון חרדה. במשך חודש הייתי מרותקת למיטה בייסורים פסיכיים. הלכתי לאורתופדים, למדקר, לרפלקסולוג וכולם אמרו לי, 'זה בכלל לא בגב, יש לך בעיה במעיים'. לא הקשבתי, המשכתי לחיות בסבל עד שהציעו לי להימנע, במשך עשרה ימים, מגלוטן, סוכר וחלב כדי להוריד את מדדי הדלקת. מרוב שכאב לי הסכמתי, נמנעתי משלושת הדברים האלה, וכבר ביום השלישי עבר לי הכאב. ביום העשירי, שבו כבר לא הרגשתי שאני נמנעת מפני שכבר התרגלתי להיות בלי, הייתי מחוץ למעגל האימה שחייתי בו. לא הייתי מודעת לעובדה שאני אלרגית לגלוטן, סוכר וחלב. במשך שנים קראתי לעצמי נשנשנית וחשבתי שזה האופי שלי. פתאום, מתוך המצוקה, קלטתי שאם אני רק שומרת מרחק מגלוטן וחלב וסוכר, אני במקום אחר. גם לא כואב לי ואני גם מרזה אז המשכתי והמשכתי".
עד עצם היום הזה?
"הגזמת. באיזשהו שלב עידכנתי את הגרסה. כאישה מאמינה אני אוכלת חלות בשבת, אפילו מקמח לבן, ואוכלת גם ג'חנון בשבת בבוקר מפני שאני אוהבת וגם מפני שאני כבר לא בעד דברים קיצוניים. הייתי בהמון נקודות קיצון בחיים שלי ולמדתי להיזהר. תהליכים קיצוניים עלולים לזרוק אותך לאחור פלוס ריבית והרגלי האכילה הם ההוכחה. אם תרדי בכפייה עשרה ק"ג, תעלי 20. ואת לא רוצה לשמוע איזה הרגלי אכילה היו לי. במשך שנים אכלתי שאריות של הילדים מהצלחות".
העיניים שלה מתלכסנות כשהחיוך שלה מתרחב. יש לה אור בעיניים. אמיתי. ואני מאושרת בשבילה. "בפעם הראשונה בחיי אני מצליחה לרדת במשקל, אני ממש טירונית בזה. לפעמים אני אומרת לעצמי, 'יופי, נועה, עוד שנייה זה יתהפך עלייך' ואז אני נזכרת שכבר שנה אני באורח החיים של תזונה נכונה ועכשיו גם יש לי ים וספורט".
יש מקום לברר מהי עמדתך בעניין נמות ולא נתגייס?
"נתחיל בזה שאת החרדים שלי כבר גייסתי. מעבר לכך אני חושבת שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לאמא חרדית זה שהבן שלה יתגייס, מפני שלשבת על הגדר זה לא טוב, זה מגדל ילדים חלשים ומנותקים. מה שהצבא עשה לילדים שלי, שום מסגרת חינוכית לא עשתה. מצד שני יש לי כבוד גדול ללימוד התורה, היא הכוח שלנו, ומפחיד אותי שבג"ץ של מדינת היהודים יפסוק שהיא לא שווה כלום".
את רואה פרק ב' בחייך?
"היום אני במקום מאוד רגוע, לא רודף ולא כל כך מחפש, אבל אני מאמינה באהבה. הלב שלי בריא, למרות שבמשך תקופה ארוכה חשבתי שהוא שבור ומקולקל. אני חיה אהבה ובאיזשהו אופן אני רגועה. גם כי נתתי את שלי, ילדתי שבעה ילדים, וגם מפני שאני יודעת שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם בצורה מאוד מדויקת. הוא זה שנתן לי את כל הטוב הזה שהיום הוא נחלתי, ואת הכנפיים האלה ואת היכולת להשפיע יותר בעולם הנשים. זה, בעצם, מה שאני עושה. נשים מסתכלות עליי ואומרות 'אני רוצה גם' ואני אומרת לאחיות שלי: בואו נחזיק ידיים וננשום ונזכור ונעבור ביחד, כי קיבלנו משימה. כשחז"ל אמרו 'בזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל' הם התכוונו לומר שאנחנו, הנשים, נתקן את העולם. אנחנו זה כל אחת מאיתנו. בזכותנו העולם ישתדרג".
3 צפייה בגלריה
היום אני במקום מאוד רגוע, לא רודף ולא כל כך מחפש, אבל אני מאמינה באהבה | צילום: טל שחר
עפת רחוק!
"השורש של 'צדקת' הוא צדק מפני שאנחנו צודקות, הדעת שלנו צודקת, הדעת שחומלת ומכילה ניגודים, כל הדברים שבמשך רוב ההיסטוריה לא היה מה לעשות איתם. בטבע, החזק שורד והטורף טורף והנטרף רק נטרף, אבל כשהעולם ישתדרג הוא יפסיק להיות טבעי ויהפוך לעל-טבעי. כבר עכשיו הנטרפות קמות, משלבות ידיים ואומרות 'עד כאן, יותר לא יטרפו אותנו'. זה מעשה על טבעי והוא אחד מסימני הגאולה".
היית רוצה להתחתן בשנית?
"אני לא אומרת לא לשום דבר, באמת, ואני מאוד פתוחה לכל מה שיבוא ואני מאוד-מאוד מרוצה מהעכשיו. לא הייתי רוצה לחסום את האופציה הזאת גם אם היא לא בוערת בעצמותיי. היום אני יכולה להעיד, באמת מכלי ראשון, שאי-אפשר לדעת כלום".
"אנחנו מכורות לתירוצים"
והיא גם כותבת את זה. המעיין לא יבש אחרי "מקימי" ו"שירה גאולה". בסלולרי שלה שמור כתב יד חדש, "הדובה הגדולה", שלדבריה הוא "מעין יומן של מישהי שלא קיימת, ספר השראה של אישה ממורמרת". והדובה הזאת אומרת ש"בין האתמול הנשכח למחר המובטח מתחבא ההווה המוזנח".
הופה, חזרנו לתירוצים.
"כמובן, זה הפתרון של כל אישה שתוהה למה היא עדיין לא חיה במלוא עוצמתה. הוא לא מאפשר לי, הם לא נותנים לי, אנחנו מכורות לתירוצים מפני שאנחנו פוחדות לפגוש את עצמנו, פוחדות לבחור לבד איפה אגור ומה יהיה הנוף מהחלון שלי, כאילו מה יקרה אם פתאום אעמוד במלוא קומתי ואדבר בלי פחד. מזה כבר יצאתי. חזרתי לפגוש נשים, פעם בשבוע אני מעבירה שיעור חי במרכז 'כולם' ביפו, פעם בחודשיים-שלושה אני מוציאה לאומן קבוצות של נשים שרוצות להתחבר למטען של רבי נחמן. יש לי עוד מיזם נשי, 'רוקדות על המים', יחד עם דלית אייזנר, שלושה ימים בבית מלון, לנשים בלבד, ואנחנו נותנות להן את כל מה שוול-ביינג יכול לתת. מעבר לזה אני עושה סדנאות כתיבה בזום, וגם מריצה עם אחותי גליה, שזכתה איתי במקום השני ב'מטבח המנצח', מופע ששמו 'אחיות'. היינו בנתק המון שנים, מאז שחזרתי בתשובה, ואנחנו חוגגות את החיבור מחדש".
איך את רואה את עתידנו?
"ההיסטוריה כבר הוכיחה שככל שמתקיימים בנו האסונות, כך מתחזקת הידיעה שגם הנבואות הטובות יבואו עלינו. כמה זמן זה ייקח וכמה עוד נסבול מתוצאות ממעשינו ומתי נלמד ואיך נלמד? אני רוצה להאמין שאנחנו לקראת הסוף, וגם אם הדרך תתארך מדי יום ביומו אמשיך לומר שאין שום ייאוש בעולם כלל, שהקטנות שלנו לא תסתיר את הגדלות שלנו, שהאש לא תכבה מפני שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. החטופים יחזרו מעזה, כבר קרו ניסים גדולים, אני רוצה לקוות שהם יחזרו חיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.09.25
