1. ראש השנה. מועקה. בולעת רוק. עושה יוגה. לנשום, אני אומרת לעצמי. כלב מביט מטה, כלב מביט מעלה. נושפים החוצה. אחת, שתיים, שלוש, פעולה פשוטה. קונה מפת שולחן מתנה. אולי גם פמוטים? אני אוהבת פמוטים. פוש ב-ynet. כניסה לעיר. עציץ קנאביס. יהיה פה אובר? שביתה של מוניות? מי יודע.
טעם מר בפה. התפוח בדבש נדרש יותר מתמיד. שנה מתוקה, אני אומרת לעצמי, מתוק זה צנוע, לא? זה סבבה? מתוק זה סביר לבקש לדעתי. זה לא בגבוה, זה לא גרידיות. בספרטה יהיה מתוק? ובסופר ספרטה?
2. תרחישי האימים אינם גזירת גורל, הרי גם כשחלילה אדם מקבל בשורות רפואיות קשות, הוא נכנס לטירוף של הצלה עצמית, תרופות חדשות, קבוצות ניסוי, ניקוי רעלים. לישראל אין מזל, נהוג לומר בהקשר של אסטרולוגיה, והאמת היא שהמשמעות היא שהרשות נתונה תמיד. תמיד יש אפשרות אחרת. בטוח אנחנו יכולים לעזור לעצמנו. אין גזירת גורל. צריך השתדלות. אבל כמה היחיד יכול להשתדל? בעונתם בסבלנותם. זו התקופה. עינוי. למשוך כתפיים ולהמשיך. להאמין. האם שנה טובה יכולה לצמוח מתוך תחושת עינוי? אני מחפשת בכתובים.
3. בינתיים מסביבי שלושה ילדים לא חזרו לכיתה ג' עם רשי, שניים בגן של תמרה, באזור מכירות חפצים ובתים ואפילו ירידות בשכירויות. באסיפת הורים של פתיחת השנה הפרצופים עגומים. מפת הארץ ליד הלוח בכיתה כמו מחייכת אליי. האם יכול להיות שחבל הארץ היפה הזה הניבט מולי מעורר כזה כאב? וגם געגוע? הרי הבטתי במפה הזו מיליוני פעמים. לא רק בכיתות, יש לנו כזו גם בבית. אבל פה ליד הלוח, מתחת לתמונת הנשיא, בעודי יושבת בכיתה ג', המפה הייתה שונה. היא הייתה קצת יותר ירוקה ואולי אפורה בעצם? קצת יותר קודרת.
מדבר בצל גשם, לא ירד הרבה. רק לפני שבוע היינו בכנרת, ומחוף שופע הים אפילו לא היה קרוב למלון. שנתיים חלפו, וכל כך הרבה השתנה. גם אני, אני עונה לחברה בחו"ל. לא התכוונתי להשתנות, לא בחרתי בזה, זה פשוט קרה. כורח הנסיבות / הגנה עצמית / הכחשה / שרידות. מחק את המיותר.
פעם רציתי לעבור שינוי לתהליך צמיחה. עכשיו אני רק רוצה לקבור את הראש בכרית. לחכות שהשנה החדשה תתחיל, שתביא בשורה, שתביא חטופים הביתה, שתביא חיבוק, השלמה וריפוי. אני רוצה יותר משנה מתוקה. אני רוצה אותה טובה. אני חייבת אותה טובה. אני נואשת אליה טובה. האם תיטיב עימנו?
