טוגת הישראליות / "אי-הבנה", כך הגדיר ראש הממשלה את הבהלה שנוצרה בעקבות הנאום שנשא יום קודם, ובו הכריז כי על ישראל להתרגל לכלכלה בעלת "סממנים אוטרקיים" ועליה להיות "סופר-ספרטה" כדי להתגבר על הבידוד. כמובן שבנימין נתניהו לא אחראי לבחירת המילים הקיצונית בנאומו, שגרם לאינספור ישראלים וישראליות לדמיין את עצמם בפסי ייצור לכדורי אם-16 ואוכלים חרב לארוחת ערב. זה לא שהייתה לו אפשרות – ואפילו לא מסובכת – לחשוב שבע ושמונה פעמים על מה שיוצא לו מהפה בכנס החשבים הכלליים, אירוע שהפעם האחרונה שייצר כותרות כאלה הייתה, ככל הנראה, בימי ספרטה המקורית. זה לא הוא, זאת פשוט "אי-הבנה".
אבל האמת היא שגם אם אכן נתניהו התכוון לטענה פחות כוללנית ודרמטית, הנאום הכה גלים בזכות התחושה שסוף-סוף נתניהו נותן תוקף למה שאנשים מרגישים ביום-יום, והשפעתו נמצאת מעבר לנתונים מחמיאים בבורסה ובטבלאות התל"ג. גם אם הוא אכן התכוון לבעיות מדיניות כאלה ואחרות שיפגעו ספציפית ביבוא הביטחוני, הרטוריקה ושפת הגוף נגעו בעצב החשוף: ישראל והישראלים הופכים למיגרנה גלובלית אלימה, כלומר מצב שאתה אפילו לא מפתח איזושהי דעה לגביו אלא רק רוצה שהוא ייעלם. זה קורה כבר עכשיו באירועי ספורט זניחים יותר ופחות, באיום לזרוק את ישראל מהאירוויזיון, בחרמות קולניים ושקטים בעולמות הבידור והאקדמיה, ובמרחבים נוספים המבוססים על שיתופי פעולה בין בני ובנות אדם ממדינות שונות.
ואז בא נתניהו וכהרגלו אומר את הדברים בצורה הבהירה ביותר: בידוד, סממנים אוטרקיים, ספרטה. לפתע האיש שראה מחלפים היכן שאחרים ראו פקקים, מציב את עצמו בסינק עם התחזיות הקודרות ביותר, אלה שחסידיו מתפרנסים היטב מללעוג להן (הנה דוגמה למשק אוטרקי משגשג). הסיפור הוא לא שהייתה "אי-הבנה" אלא דווקא הבנה מלאה, רק שבמקום להסביר מה צריך לעשות כדי לצאת ממנה ולהינצל מגורל של "סופר-ספרטה", נתניהו נשמע כאילו הוא בעצמו שוקל להחליף את החליפה והעניבה בטוגה מהודרת.
מגויסים מלידה / אם להודות באמת, המודל הספרטני לא היה זקוק לנתניהו מודל 2025 ואפילו לא לשנתיים האחרונות כדי להישמע כעיקרון מארגן של החיים בארץ. "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, ההספד של משה דיין לרועי רוטברג, תקופת הצנע, הרטוריקה של תומכי ארץ ישראל השלמה, תור הזהב של הגנרלים במרכז ובשמאל: כולם נושאים מאפיינים של תפיסת עולם ספרטנית, מתוך מחשבה שרק כך יכולה מדינה קטנה ומוקפת אויבים לשרוד.
מכאן שגם אין ממש הפתעה בכך שהספרטניות חווה קאמבק בשנתיים האחרונות, מתוך מחשבה שישראל הגזימה עם התקופה האתונאית שלה כביכול (רוח, תרבות, בידור, אוניברסליות, אינדיווידואליזם) וחטפה על הראש את 7 באוקטובר. יהורם גאון, למשל, אמר זאת במילים אלה ממש בסרט החדש על חייו, כאילו שמדינה ספרטנית מסוגלת להוציא מתוכה יהורם גאון.
ומעל הכל, נדמה שדילמת ספרטה או אתונה לא תקום ותיפול על ההחלטה של ישראל לייצר בעצמה די והותר טילי יירוט ואמצעי תקיפה מתקדמים: מספיק להיות מדינה שבה אפילו חיי אזרחים שנחטפו בפיג׳מה פחות נחשבים מהמשך המלחמה כדי להרגיש שהדרך ל"סופר-ספרטה" הרבה יותר קצרה ממה שנדמה.
מה עכשיו? / בין שאר הדברים שהצטיין בהם, לרוברט רדפורד הייתה גם היכולת (והנתונים הפיזיים, יש לומר) לייצג את הפנים של התפקידים הכי נעלים בשירות הציבור, למשל עיתונאים עתירי הישגים והשפעה כמו בוב וודוורד ("כל אנשי הנשיא") ודן ראת׳ר ("אמת") וגם פוליטיקאים, כמו ביל מקיי בסרט הנשכח יחסית "המועמד". שם, רדפורד מגלה את נפלאות ההתמרכזות, העמימות והמסרים הגנריים בדרך לנצח במרוץ שנחשב אבוד. בסצנת הסיום הוא פונה ליועץ האסטרטגי שלו (פיטר בויל) ושואל: "מה עכשיו?".
נדמה שאפשר להפנות את אותה תמיהה לגדי איזנקוט, שקרא למפלגה החדשה שלו "ישר" ואף הוסיף לה סימן קריאה זקוף, שכמו נועד לחפות על כל סימני השאלה שעדיין נותרו סביבו מיום שהצטרף לפוליטיקה. למשל, כיצד הבטחת המפלגה כי היא "תציב את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של מדינת ישראל מעל לכל שיקול אחר" לא תסתיים, בעצם, באותה "סופר-ספרטה" שמציע נתניהו. ואולי כדאי שאיזנקוט יסביר בפירוט: מה עכשיו?
טסים על טסי / פאר טסי נענה לבקשת אל על להופיע באירוע של החברה ללא זמרות ליווי, כדי שחלילה לא תישמע שירת נשים. לפי חשיפת ynet, דווקא היו נשים על הבמה: המנחות לירון ויצמן ועדי חבשוש והסקסופוניסטית בלהקה של טסי. כלומר לא רק שלא היו זמרות מפורסמות באירוע – אבל כן עברי לידר, שאורח חייו לא בדיוק הולם את הוראות האורתודוקסיה – גם קולות רקע זה יותר מדי.
קשה באמת לבוא בטענות לאמנים או למגישות, שפרנסתם תלויה באירועים כאלה. לא פשוט לסרב לכסף של תאגיד כמו אל על, שכולם יודעים כיצד הוא ניצל את השנתיים האחרונות ולכן שיפר את היכולת שלו לשלם והרבה. על פניו, מדובר גם בחברה פרטית שזכותה לקבוע כי שירת נשים זה ייהרג ובל יעבור, אבל אז נזכרים שמעמדה של אל על וההיסטוריה שלה הופכים אותה ליצור מעט יותר מורכב. בכל אופן, ספק אם היה מקום להתערבות בהחלטתה.
מאידך, אל על הוכיחה שוב מה שווים כל הקמפיינים הנורא "ישראליים" שלה: תרגישו בבית, כל עוד אתן לא זמרות. בנוסף, מותר לשאול איזו אחריות יש למשתתפים בנרמול התופעה הזאת, כלומר אמנים וטאלנטים ואפילו המנכ"לית של אל על: אמנם הם טסים במחלקה ראשונה; אבל הנחיתה עדיין תהיה במחוזות ספרטניים.
בשלוש מילים / תכלה שנה והפקרותיה.
משפט בשבוע: "אני שרה… שגדלה בדרום ת"א עם נרקומנים וזונות. אני לא מתרגשת מהאיומים של יועצת משפטית לשעבר" (מאי גולן מסבירה בסטייל אופייני למה לא התייצבה לחקירה באזהרה. כמו כן, לנרקומנים ולזונות מגיע יותר)
טעם של פעם / הדבר היחיד שמחבר בין השם ״משחק מסוכן״ לסרט עצמו (שבכלל נקרא Relay ומי שיצפה בו יבין מיד מדוע) הוא ששניהם מזכירים את הסבנטיז. ואמנם השם ארכאי ואינפנטילי, אבל המותחן המעולה הזה נטוע בכאן ועכשיו - והוא פשוט נראה ומרגיש כמו קולנוע שרוברט רדפורד היה שמח לככב בו.
