עם ההכרזה באו"ם על הכרה במדינה פלסטינית צפויה ישראל לפגוש צונאמי בינלאומי מאיים. על פי המתווה המוצע ביוזמת הסעודים ונשיא צרפת מקרון, זו תהיה מדינה בגבולות 67' ובירתה בירושלים. על פניה, מגמה כזו מאיימת על קיום מדינת ישראל. לא ניתן להגן עליה מגבול מזרחי שיוצב בקו כפר-סבא-כביש 6, ובאשר לירושלים, שהפכה מאז 1967 למטרופולין של יותר ממיליון איש, אין כל היתכנות לחלוקת העיר – לא מההיבט המוניציפלי ובוודאי לא מההיבט הביטחוני. בזכות מאות אלפי תושבי ירושלים בשכונות שנבנו מעבר לקו הירוק, ויותר מחצי מיליון מתנחלים במרחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, אין ליוזמת האו"ם סיכוי להתממש. אבל היא בהחלט עלולה להציף סנקציות ומגבלות שיקשו על ישראל בכל התחומים.
במציאות הזו תידרש עמידה מלוכדת ואיתנה של רוב ישראלי מובהק, אלא שלא ברור למי בהנהגה הישראלית יש את היכולת לגבש את התודעה הנכונה לנוכח האתגר הלאומי. נדרשת בשורה חדשה שמובילה להסכמה לאומית רחבה. היא צריכה לשכנע שתם עידן המחלוקת על עתיד המרחבים שמעבר לקו הירוק. את דגלי הבשורה היו צריכים לשאת נאמני דרכם של יצחק רבין ויגאל אלון, אבל רובם נמצאים כיום במקום אחר.
1 צפייה בגלריה
(רבין באיו"ש עם הרמטכ"ל ברק ושר הביטחון גור בדצמבר 1993. נאמניו נמצאים במקום אחר | צילום: עופר לפלר, דובר צה"ל)
לפיכך ראוי לעיין מחדש בעמדת רבין כפי שהוצגה בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, כשהביא לאישור את אוסלו ב'. הנאום ביטא פשרה מפא"יניקית במיטבה: מצד אחד ביקש לסיים את השליטה הישראלית במרבית הפלסטינים, מה שאכן הושג כבר במאי 1994 עת יצאו כוחות צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים ברצועת עזה, ובינואר 1996 – אז הסתיים הממשל הצבאי הישראלי בכל שטחי A ו-B ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. מאז, 90 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית נשלטת על ידי הרשות הפלסטינית.
מצד שני ביקש רבין לשמר את האחיזה הישראלית במרחבים ביטחוניים חיוניים ביהודה ושומרון והבקעה, שאותם סימן כשטחי C, ובהם מרוכזת כל ההתיישבות הישראלית. בדבריו הוא התווה תפיסה עקרונית במילים ברורות: "את פתרון הקבע אני רואה במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי". לא על "פתרון שתי המדינות" הוא דיבר, אלא על מדינת ישראל ובתוכה "ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית".
על מעמדה קבע: "תהא זו ישות שהיא פחות ממדינה, אשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה". הוא הוסיף ש"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים". ולגבי ירושלים הבהיר: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל".
לגבי בקעת הירדן קבע בהשראת תוכנית אלון: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". כלומר, עד קו הרכס של אלון מורה ובעל חצור.
במהלך קמפ דיוויד 2000 נסוג ראש הממשלה אהוד ברק מכל עקרונות רבין. הוא הסכים לחלוקת ירושלים, לנסיגה מכל בקעת הירדן ולהענקת מעמד ריבוני מלא למדינה הפלסטינית. אחריו ראש הממשלה אהוד אולמרט, יחד עם שרת החוץ ציפי לבני, המשיכו במגמת הנסיגה אל הקו הירוק. במקום שבו נמצאת מדינת ישראל במלחמה הארוכה בתולדותיה, בהבנה שגם הסכם שלום עם אויבינו המוסלמים אינו יותר מהודנה עד לשינוי הנסיבות, יש לשנות גישה.
אשליית הפירוז
הנחת יסוד של התומכים בכינונה של מדינה פלסטינית היא שזו תהיה מפורזת מסוגי נשק ומערכות חימוש, המסוגלות לסכן את ביטחונה של מדינת ישראל. מוסכמה זו אף מקובלת לכאורה על אש"ף. אך בפועל, לא זו בלבד שלא בוצע דבר מהתחייבויות חוזיות אלו, אלא שאש"ף ניצלן להפיכת שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לחממות טרור. בעוד הטרור ביו"ש רוסן במידה ניכרת, כתוצאה ישירה של שימור נוכחות ישראלית במרחבים חיוניים ויכולת צה"ל להמשיך ולפעול בהם, הרי שעזה הפכה לישות טרור עוצמתית – ומיגורה, כפי שאנו לומדים בחודשי הלחימה האחרונים, נעשה לאתגר מערכתי מורכב.
הפיכתה של מדינה פלסטינית עתידית בשטחי יהודה ושומרון לישות טרור דומה לזאת שהתפתחה ברצועת עזה תעמיד את ישראל בפני סכנה ביטחונית חמורה עם פוטנציאל איום קיומי. על כן ברור שפירוזה של מדינה זו חייב להיות תנאי הכרחי להקמתה. אולם כדי שהפירוז לא יישאר הבטחה ריקה, חייבת השליטה הביטחונית בבקעת הירדן להישאר בידי ישראל. ביטולה יבטיח בוודאות, במוקדם או במאוחר, את הפיכתה של המדינה הפלסטינית לא רק לישות טרור עוינת, אלא אף לבסיס קדמי של מיליציות חמושות שעלולות לחדור בהפתעה ממזרח לירדן ולהתפרס בקדמת רצועת החוף הישראלית.
בהתאם לכל מה שנלמד מאז 7 אוקטובר, יש לחתור לעמדה משותפת רחבת הסכמה בין תומכי הימין לבין הציבור הגדול המצוי במרכז המפה הפוליטית. לשם כך יש לחלץ את עניין ארץ ישראל מכבלי דימויו כאינטרס מגזרי ולהביאו להכרה כאינטרס לאומי רחב. האזרח מחולון, בת-ים, נתיבות ושלומי חייב להכיר שמדובר במאבק על תנאי הביטחון החיוניים לקיום ישראל. הציבור יתקשה לעמוד איתן מול עולם תובעני ומשטר סנקציות, אם כל זה ימשיך להיות מתויג כמאבק למען "חצי מיליון מתנחלים".
אלא שמשהו בסיסי בגישה של אזרחי גוש דן והנהגת מפלגות המרכז חייב להשתנות, בהפנמה שצה"ל לא יוכל להבטיח הגנה על רצועת החוף ללא התנאים הביטחוניים ההכרחיים המחייבים עומק טריטוריאלי, לפי מה שסימן רבין כמרחבים חיוניים ביהודה ושומרון ובקעת הירדן.
המציאות שהתפתחה מאז הסכמי אוסלו, יחד עם השינויים המשמעותיים שהתחוללו במאה ה-21 באמצעי הלחימה ובתופעת המלחמה, מחייבים את ישראל בתפיסת ביטחון חדשה המכירה בהכרח לעומק טריטוריאלי ממזרח לרצועת החוף הצרה. אי-יכולתם המובנית של כוחות בינלאומיים לספק את הביטחון הנדרש לישראל אם תיסוג לקווי 67', מחייבת אחיזה בבקעת הירדן ובשטחי C. לעיקרון זה, בהכרתו כאינטרס ביטחוני-לאומי חיוני, יש יכולת לאחד את החברה הישראלית מתוך הסכמה ציבורית רחבה. אם מנהיגי מפלגות המרכז יכירו בתובנה זו, ויאמצו בסוגיה את עקרונות רבין כפי שנוסחו באותו נאום מכונן, הם יוכלו לחולל שינוי דרמטי במפה הפוליטית הישראלית ובמסד לאחדות ישראלית מחודשת.
