הימים היו ימיה הראשונים של המלחמה. מתוך שטחי הכינוס יצאו תמונות של חייל מנגן בכינור בזמן שהוא יושב על גג של אכזרית או חייל מנמנם עם ספר עיון או ספר תפילה בהררי הפודרה. כשההותר לפרסום התחיל למלא את ימינו בכל בוקר, התגלו עולמות שלמים. חייל נפל, אבל קורותיו הם הרבה מעבר למדים. בצבא העם רוב הנופלים הם לא לוחמים מקצועיים אלא אזרחים - אנשי חינוך ורוח, אמנים ויוצרים, חקלאים וסטודנטים, מההייטק ומהתעשייה. מכל חלקי החברה.
אני זוכרת שחששתי אז שאתוס ההקרבה הישראלי עלול להפוך למדורת שבט בימים קשים כל כך. איך המוות יכול בקלות להיצבע בצבעים רומנטיים. ומתוך אותו חשש, כתבתי בטור הזה ממש שישה שבועות אחרי פרוץ המלחמה טקסט שנפתח במילים: "זוהי לא ספרטה. זה לא הסיפור הישראלי, זה לא האתוס היהודי. ישראל איננה ספרטה, אלא חברה חפצת חיים, ומתוך אותה חיות היא שולחת את מיטב בניה ובנותיה להילחם שבועות ארוכים במערכת מסוכנת ומורכבת מאוד".
עברו שנתיים. תוך שנתיים ההבטחה הישראלית כל כך שלא נעז להיות ספרטה הפכה להצהרה של ראש הממשלה לפיה עלינו להיות סופר-ספרטה.
שדה הקרב הוא אותו שדה קרב, האויב אותו אויב, אבל האם זו אותה המלחמה? אם עד השבוע השאלה הזו נשאלה בלחש, בהסתייגות או בזהירות, נאומו של ראש הממשלה נתניהו הפך את הסדקים בצדקת הדרך לשבר מוצהר.
הבחירה של נתניהו לומר שעלינו להיות אתונה וסופר-ספרטה היא תמוהה. מה זה בעצם אומר? נתניהו אדם משכיל, הוא מודע היטב לעובדה שמדובר במודלים הפוכים. באותו מאמר ציטטתי את חתן פרס ישראל לחינוך, הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון, שכתב מאמר מרתק בשם "ספרטה או אתונה" באסופה "האם עוד יהודים אנחנו", שיצאה ב-1982. סימון היה מוטרד מהמיליטריזציה של החינוך, והזהיר מפני הסכנה שמא תהיה ישראל למעין "ספרטה של המזרח הקרוב". כלומר חברה שבשל האיומים שסובבים אותה תעצב חינוך צבאי טוטאלי, שכל תחום בחיים מושפע ממנו.
החינוך הספרטני היה חינוך צבאי יעיל מגיל לידה ועד בגרות, וגם ימי השלום נתפסו כשביתת נשק בלבד. כל אזרח נחשב חייל בחופשה שיכול לעמוד לרשות הצבא בכל עת ושחייו הם לעולם לא שלו אלא של מדינתו. סימון חשש מהמודל של ספרטה בצדק. ברוב מוחלט של הדורות, יהודים היו נטולי כוח צבאי או מדיני, והריבונות הישראלית איננה רק מתנה אלא אתגר גדול שמציב את השאלה כיצד הכוח מעצב את החברה.
*
מומחים לכלכלה זעקו השבוע את מה שהבורסה הרגישה בו מיד: מלחמת הנצח שבה בחרה הממשלה תשאיר את ישראל מרוששת, תרחיק ממנה השקעות, וגם תביא לביטולם של הסכמים חשובים שמכניסים למדינה הון מדי שנה. החיים עצמם, איכות החיים ורמתם, ימשיכו לרדת, וכבר עכשיו אנו נאלצים להתמודד עם מציאות כלכלית עגומה.
יש לא מעט גורמים בממשלה שלא מתרגשים במיוחד מזוטות כאלה, חומריות. מבחינתם "עם לבדד ישכון" זו תוכנית עבודה. נתניהו חשף, ייתכן שבבלי דעת, את החזון שלו לישראל העכשווית: לא אור לגויים, לא אומה ששבה לארצה ומצויה בהתחדשות רוחנית וצמיחה, אלא ספרטה שופכת הדם, לא פחות.
קיים הבדל תהומי בין התפיסה שאומרת שעלינו לאחוז בחרב בלית ברירה, לבין זו שרואה במלחמה חלק מהותי מהווייתו התרבותית של עם ומדינה. בשל מצבו הפוליטי, נתניהו מעוות את דמותנו, ואנו הופכים מעם הספר לעם החרב.
הייתה זו התרבות הספרטנית שהתהדרה בדיבור לקוני, גס, קצר, פשוט, ובזה למי שראו ביכולת הביטוי פלא אנושי, יסודה של חברה דמוקרטית. מבחינה זו, כבר שלוש שנים שממשלתו של נתניהו פועלת בכל כוחה להפוך אותנו לספרטה: שר חינוך שמהלך אימים על מורים ומנהלים שמבקשים לקיים שיח פתוח בבתי הספר; שרים שמגדפים את כל מי שחולק עליהם; שליחי ציבור שמאמינים שאם יש להם הכוח, אין הם צריכים לדבר אל ועם הציבור, ומשטרה שנפלה לידיו של שר עבריין, ובין שורותיה יש עובדי ציבור שלא רואים שום ערך בשמירה על חופש הביטוי וההפגנה.
במדינת ספרטה אין צורך בבתי משפט או בעיתונות ביקורתית, אין צורך בתרבות ואמנות אם הן לא משרתות את השלטון, אין טעם להשקיע בהסברה, כי הפגזים השורקים מדברים בשמנו. נתניהו הרואה בעצמו מלך-פילוסוף רוצה לשאת נאומים והצהרות לעיתונות לבדו. אין לו עניין בתרבות פוליטית שבה מבררים את הטוב המשותף שלנו באמצעות מילים.
*
הציונות מעולם לא הציבה את ספרטה כמודל, היא כיוונה לרעיון אוטופי אחר: חברת מופת. חזון שנולד בכתביו של הרצל מתוך מציאות בלתי נסבלת של אנטישמיות ורדיפות. היהודים היו נתונים במצב קשה מנשוא, ובכל זאת הרצל הצליח להרחיק ראות. בשונה מהמנהיגים שלנו היום, היה לו דמיון פוליטי. הוא כתב אוטופיה בידיעה ברורה שהיא לא תתממש, אבל יש בכוחה להיות כוכב צפון שינחה את הדרך.
מייסדי הציונות פסעו בדרכו של הרצל ופיתחו כל אחד בסגנונו את חזון חברת המופת: להקים בארץ ישראל חברה צודקת, שוויונית, אחראית ומתוקנת, המבוססת על ערכי היהדות ועל עקרונות ההומניזם האוניברסלי. רעיון חברת המופת התבסס על דאגה לחלש, הבטחת רמת חיים סבירה לכל אדם, ערבות הדדית וחתירה לתיקון עולם לאור חזון הנביאים.
זוהי תפיסת עולם שראתה בכוח הצבאי והשמירה על הביטחון כלי מרכזי עבור מימוש ערכים נעלים, לא ערך בפני עצמו. בן-גוריון ואחד העם, ז'בוטינסקי ויגאל אלון, כל אחד בדרכו ובמשמרת שלו יצרו תשתיות מדינתיות, רוחניות וביטחוניות על מנת להגשים את החלום הזה. איש מהם לא היה חף מטעויות, אבל המצפן היה מכוון היטב.
בכוחנו להציב אלטרנטיבה לסופר-ספרטה של ממשלת ישראל. אנחנו לא חייבים לחפש דמויות מופת מהעבר הרחוק, מספיק להיזכר בגדי מוזס שב מהשבי אל העבודה המאומצת בשדה תפוחי האדמה של ניר עוז. בישראל יש אנשי אשכולות, אנשי מעשה והמצאה. אנשים בעלי דמיון. כל שצריך הוא שנצליח להצית מחדש את האש הזו. ערב ראש השנה זו הזדמנות להתחדשות. למרות הכל ועם הכל. בכוחו של הרעיון הציוני להתחדש.
