אף אחד לא יודע בדיוק כמה מחבלי חמאס מחכים לצה"ל בתוככי העיר עזה. נזרקים מספרים; כל דבר מ-3,000 ועד 12,000 מחבלים. עבור חמאס, העיר היא סמל התנגדות היסטורי. "זו מצדה של חמאס, להבדיל", אמר לי גורם ביטחוני בכיר. באותה נשימה הוא הדגיש כי להערכתו שליש או יותר מהמחבלים יברחו לבסוף. אם הוא צודק, עזה לא תהיה מצדה, וגם לא "נקודת השבירה" שמחפשת ממשלת נתניהו.
הציבור הישראלי לא לגמרי ער למדיניות הנוכחית: לאפשר לכולם להימלט, גם לחמאס. צירי היציאה מהעיר עזה לכיוון מחנות המרכז, המוואסי, האזור ההומניטרי החדש בפאתי חאן-יונס – פתוחים. אפשר לצאת ברכב (עלות של אלפי שקלים עבור העזתי הממוצע), או ברגל. אנשי חמאס יכולים לברוח וגם להבריח את החטופים הישראלים. קל להעריך שצה"ל רוצה בכך. נוכחות החטופים בעזה מקשה ומסבכת את פעולתו.
3 צפייה בגלריה
(נתניהו וסער עם ראש ממשלת פיג'י. הבידוד הבינלאומי והגלימה שנראה שיצאה מרימייק גרוע של "משחקי הכס" הפכו את העניין לגרוטסקה | צילום: רפי בן חקון/לע''מ,)
הרמטכ"ל דאג שכל מפקד בצה"ל יזכור את סדר העדיפות בלחימה בעיר, ומפקדים יודעים לדקלם אותו: "דבר ראשון, החטופים". לחמאס יש כעת צירים פתוחים להוציא אותם מהעיר, לפני שהקרב יתרחש במלוא עוזו; ייתכן שהארגון אינו רוצה בכך. שהוא מוכן להקריב חלק מקלפי המיקוח שלו, לרצוח את הנפשות המעונות הללו. זו אחת הסיבות – אחת מני רבות – שהרמטכ"ל זמיר הרבה להזהיר לגבי המבצע הנוכחי. למעשה, חוץ מלהגיד לממשלה "משוגעים, רדו מהגג", הוא עשה הכל.
אנשי ראש הממשלה מעריכים שהמלחמה תסתיים בשנה האזרחית הנוכחית. מי שמחפש את הסיבות, שיעיף מבט ללו"ז הפוליטי בארה"ב. ב-2026 יתקיימו בחירות האמצע לבית הנבחרים ולמושבים בסנאט. הרפובליקנים לא מעוניינים שמלחמת עזה תהפוך לסוגיית מפתח בבחירות הקריטיות הללו. נא לסיים עד אז, אומרים ידידיה של ישראל בוושינגטון.
הבעיה היא שהזמנים אינם מתכנסים. בעיר עזה יש עוד מאות אלפי אזרחים. חמאס מפעיל אלימות קשה בניסיון לעכב את המנוסה. צה"ל אינו יכול לפעול באזורים רוויים באזרחים. גם אם הפינוי יתקיים במהירות גדולה מהמתוכנן, עזה יכולה לקחת חודשיים-שלושה. הממשלה לא סיפקה לצה"ל פקודה עם זמנים לביצוע. כפי שנכתב פה בעבר, זו המלחמה הראשונה שבה צה"ל פועל כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. בכל המלחמות הקודמות, עמדה הממשלה עם סטופר, או ארה"ב, או מועצת הביטחון. לא בעזה.
גם אם המבצע בעיר ייגמר מוקדם מהצפוי, ברור לגמרי שהמעוז הבא של חמאס הוא מחנות המרכז של עזה. כבר כעת מדברים בסביבת נתניהו על הצורך לפעול שם, כדי לחסל את חמאס סופית; זה יהיה הניצחון המוחלט, בהחלט, לגמרי. אך לסיים עד תום 2025? זה בטח לא יקרה עד אז.
נתניהו מקווה שיהיה רגע מיתולוגי של שבירה. דמיינו נניח מובלעת נצורה ובה אלפי אנשי חמאס, ואז מו"מ מהיר בסגנון ביירות 1982. רגע של ניצחון, וגם שחרור חטופים. מעטים בצה"ל מאמינים כי תרחיש כזה יכול להתגשם, וממילא, תקווה היא לא תוכנית עבודה.
מאחורי הקלעים יש קרקושי משא ומתן. חמאס היה רוצה לבלום את כיבוש עזה, וייתכן שהוא יסכים כעת שצה"ל ישוב לעמדות משופרות יותר מאלה שהחזיק בתום הפסקת האש הקודמת, במארס 2025. קטאר מתחילה להרגיש את הלחץ שמופעל עליה; הימין והמרכז האמריקאי שמעו על התקיפה הישראלית, והחלו שואלים: למה בעצם הם מארחים את אנשי חמאס מלכתחילה. כרגע, ממשלת נתניהו ממשיכה לשדר שאין על מה לדבר. ובכל זאת, אלה הרגעים לפריצות דרך. די בכך שחברה היחיד של ישראל בעולם (לבד מראש ממשלת פיג'י, ראו הקטע הבא), דונלד טראמפ, יתעורר מחר בבוקר בבית הלבן ויודיע שהגיעה העת לסיים, והדינמיקה תשתנה במהירות רבה. כהרף עין.
בור עמוק מאוד / "משהו לא טוב עובר על נתניהו", אמר לי השבוע גורם מהימין שמכיר את ראש הממשלה זמן רב, ובילה איתו שעות רבות בשנתיים האחרונות. "ביבי של לפני שלוש שנים בחיים לא היה אומר 'ספרטה' ו'משק אוטרקי', גם אם זה מתייחס לתעשייה צבאית. הוא היה יודע שזה לא רק נאום בפני החשב הכללי ואיך זה ייתפס. מה תהיה ההשפעה בעולם, בבורסה, בישראל".
"כאילו נתניהו רצה לומר: הכל אבוד ממילא, אז זה כבר לא תלוי בי". מוסיף גורם בליכוד, "למה בכלל להיכנס לזה? נתניהו בדיוק פגש את שר החוץ האמריקאי, הוא בדרך לפגוש את טראמפ בבית הלבן, המנהיג שנפגש איתו הכי הרבה פעמים מראשית הכהונה. אז הוא רץ להכריז שאנחנו ספרטה? מוזר".
ביום שבו שוחחנו, נציבות האיחוד האירופי פירסמה יוזמה לסנקציות קשות נגד ישראל והמשק הישראלי. יממה מאוחר יותר, נתניהו השתתף בפתיחת שגרירות פיג'י בירושלים. ראש הממשלה עטה גלימה שבטית מיוחדת לצורך האירוע, בצבעי כחול ולבן. לכאורה, זה טבעי: מנהיגים זרים, מהמלך צ'רלס ועד לנשיאים, יעטו תלבושות בטקסים כאלה. אך המצרף של בידוד בינלאומי מחריף, פתיחת שגרירות של מדינה זעירה (בפיג'י המבודדת חיים פחות ממיליון בני אדם), וגלימה שנראה שיצאה מרימייק גרוע של סדרת "משחקי הכס", הפכו את העניין לגרוטסקה. המחשה למקום שאליו נקלעה ישראל.
75% מהישראלים לא מרוצים מיחסי החוץ של מדינת ישראל, לפי סקר בעריכת המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. משרד החוץ דווקא מצליח לבלום, בחירוק שיניים, את מפולת הסנקציות באירופה (נכון לשעת כתיבת הטור); שר החוץ סער במרתונים בלתי נגמרים של שיחות כדי לגבש עוד בלוק חוסם להצעת סנקציות, ואז עוד אחד. הבעיה אינה ב"הסברה גרועה" או בדיפלומטיה כושלת. הבעיה היא במעשים עצמם של ממשלת ישראל. ומעשים מורכבים מהחלטות, הצהרות ומהביצוע בשטח – ברצועת עזה.
מעבר לכל דיון על "איך זה נראה" בעיני העולם, יש מהות. הנה מהות: שלשום הודיע שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שעזה היא "בוננזה של נדל"ן", וכבר דנים איך "לחלק את האחוזים" של שטחה. זו הצהרה ברורה למדי על תכנון פשע מלחמה. מהויות חשובות: יש חפים מפשע בעזה; ילד, לדוגמה, חף מפשע; ההרס בעזה עצום, הרצועה במשבר הומניטרי חריף ומתמשך.
אנחנו בפתחה של שנה חדשה, ויש אנשים – בישראל ובעולם – שמנסים להעריך איך יוצאים מהבור השחור שחפרה הקואליציה הנוכחית. משיחות עם דיפלומטים, יועצים אסטרטגיים, תורמים ותיקים לישראל וגורמים רשמיים בישראל, ברור שהבור אכן עמוק מאוד ואי-אפשר להיחלץ ממנו אלא בסיום המלחמה. זו גם המסקנה מאירועי עבר: גם במלחמת לבנון הראשונה ישראל תוארה, לעיתים, כמבצעת השמדת עם. באינתיפאדה השנייה היא הואשמה בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. הפעם זה גרוע בהרבה. המלחמה שזכתה להצדקה והבנה בכל רחבי העולם – בגלל מעשי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר והצורך להשיב את החטופים – הפכה למעשה לחרב אימתנית נגד עצם הלגיטימיות של המדינה.
בראש ובראשונה, הסיבה היא מספר הנפגעים האזרחים בעזה. אני כותב "נפגעים", כי אין מדובר רק בעשרות אלפי הרוגים, אלא גם במאות אלפי פצועים. חשוב להדגיש כי ישראל לא מתיימרת ולא מנסה להתווכח עם המספרים; בראשית המלחמה היה צוות ביחידה מסוימת במערכת הביטחון שעסק רק בעניין הזה. בדיקת מספרי נפגעים פלסטינים, מצבם. בשלב מסוים אמרו לו: אין טעם.
פוליטית, העניין הוא התמשכות המבצעים הצבאיים. אם המלחמה הייתה נגמרת לפני שנה, או אפילו בינואר-פברואר 2025 (כפי שישראל התחייבה, למעשה, בעסקה הקודמת), המפולת הייתה מצטמצמת מהותית, גם אם לא נמנעת לגמרי. לדוגמה: ספק אם גל ההכרה במדינה פלסטינית היה מתרחש בפורמט הצפוי. עד לא מזמן, הבריטים הודיעו לעמיתיהם באירופה שלא יכירו במדינה פלסטינית. השבוע הם ממהרים להקדים את צרפת.
התארכות המלחמה בעזה והפיכתה לארוכה בתולדות ישראל מעוררת ומעודדת את אויביה; אלה שהחלו מאשימים את ישראל בג'נוסייד כבר ב-7 באוקטובר ורואים כעת ברכה בעמלם. מפירות מנגו שנרקבים על עצים (גם) כי רשתות שיווק באירופה לא רוצות לגעת בתוצר ישראלי, ועד לאיומי האיחוד האירופי להשעות את הסכמי הסחר ולהטיל מכסים על יצוא מישראל, מהאירוויזיון ועד לעוינות כלפי תיירים ישראלים (שלא לדבר על מות התיירות הנכנסת לישראל), ישראל במשבר המדיני החמור בתולדותיה. חזיונות על ספרטה לא הועילו.
"תעשו מביבי מילושביץ'" / על בסיס השיחות הללו עם גורמים זרים, יסוד התקווה לא נעוץ בממשלה בכלל, אלא בדיוק ההפך. "תעשו מנתניהו את המילושביץ' שלכם", אמר לי גורם בוושינגטון כבר לפני שנה בערך, מכוון למנהיגה של סרביה בעת מלחמות יוגוסלביה. הוא לא כיוון להסגרתו של מילושביץ' להאג, לעמוד לדין על פשעים נגד האנושות – הדובר ידיד ישראל מובהק – אלא לכך שישראל תחזיק את נתניהו אחראי לטעויות הקשות שנעשו מאז 7 באוקטובר. שהיא תגיד לעולם: זה לא אני, זה המנהיג וסביבתו.
ההפגנות בישראל למען עסקת חטופים וסיום המלחמה, אומר דיפלומט זר אחד, הן הנשק הטוב ביותר למעמדה של המדינה. "יחד עם הסקרים, יש פה המחשה שהציבור בישראל לא חותם על המלחמה". קחו לדוגמה את דומיניק דה וילפן, לשעבר ראש הממשלה בצרפת. הוא חורך שם את המסכים בהופעות שמאשימות את ישראל בג'נוסייד ומביעות הזדהות גמורה עם הפלסטינים. בראיון השבוע, הוא ציין כי "בניגוד לרצונו של חלק עצום מעם ישראל, הממשיך לצאת לרחובות במחאה נגד הבחירות המסוכנות של ממשלתו, ראש הממשלה נתניהו מתעקש על הגיונו העיוור". זו המחשה להפרדה.
ההפגנות בישראל הן יותר למען החטופים ופחות נגד המלחמה, צריך לומר. אך בגדול, הן מהוות התנגדות נחרצת וקולנית למדיניות הקואליציה השלטת ונתניהו עצמו.
פרופ' עירן הלפרין מהאוניברסיטה העברית מספר על מחקר שטרם ראה אור, שבו בדקו מה ההשפעה של השמעה ישראלית של עמדות ביקורתיות נגד מדיניות הממשלה, על נבדקים מהימין והשמאל, האירופי והאמריקאי. הוא אומר שהמסקנות היו "חד-משמעיות" – כן, בעקבות הביקורת מעמדה של הממשלה הישראלית נשחק, אבל התפיסה הכללית על החברה הישראלית משתפרת, כי היא נחווית כדמוקרטית ופתוחה.
גם ארגונים שמגייסים כסף למטרות בישראל, משיקום הצפון ועד עוטף עזה, מדווחים על אותה תופעה. התורמים הם יהודים וציונים. מה שמעודד אותם הוא עוצמתה של החברה האזרחית, התגייסותה לטובת הכלל, חריצותה, נכונותה להיאבק למען החטופים; מי שמייאשת אותם היא הממשלה, ומדיניותה. חמור מכך: היא מביכה אותם.
בסיס השיקום של מעמד ישראל בעולם מתחיל בהתנערות ממדיניות הממשלה הנוכחית. אך השיקום הזה, בשנה הבאה אמן סלה, יכול לבוא רק משינוי מהותי. שינוי כזה מורכב משתי התפתחויות: סיום המלחמה ובחירות. בינתיים, ישראל בעזה.
