1. לא על עזה לבדה
בשבועות הקרובים צפויים אזרחי ישראל לדז'ה וו מהסוג המטריד. ככל שכוחותינו יתקדמו לתוך העיר עזה, השמות בחדשות יצלצלו מוכר. בכיכר פלסטין כבר הדליקו נרות חנוכה לפני יותר משנה וחצי. שאטי, שייח' רדואן, רימאל, ג'באליה – בכולן כבר היינו. אחרי שנתיים של מלחמה זה כמעט נשכח, אבל התמרון הראשון בהובלת הרמטכ"ל הרצי הלוי היה מהיר, והפתיע את חמאס באופן שדחק אותו אל העסקה הראשונה – כמעט בלי מחיר. באין סד"כ צה"ל לא נשאר בסמטאות, ובאין גורם שלטוני חלופי, חמאס המשיך לשלוט בהן.
5 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל זמיר בעזה, השבוע. מעדיף להתיש את חמאס במקום שחמאס יתיש אותנו | צילום: דובר צה"ל
התמרון הנוכחי, בהנהלה חדשה, עשוי להיות איטי ויסודי יותר. הרמטכ"ל אייל זמיר קבע כלל מנחה של אבטחה על חשבון מהירות. זו התוצאה של המתח הלא־מוסתר בינו לבין הדרג המדיני. הקבינט על ההגה, זמיר על דוושות המהירות ועל הבלמים. הוא לא מתחייב ללוח הזמנים שמושמע, ספק מירושלים ספק מוושינגטון, ולפיו המבצע שהחל בתום השנה העברית יסתיים עד תום השנה האזרחית.
ההצהרה הקצרה שלו על כך שהציג את "הסיכונים וההזדמנויות" לא מסגירה את עוצמת המחלוקת גם אחרי שהתמרון כבר החל. צה"ל יצא למבצע כשהרמטכ"ל, באופן מופגן, לא מעוניין בו. הוא שותף למטרות, ומאמין שניתן להכריע את חמאס, אבל אחרת. לשיטתו, כיבוש עזה סיטי לבדה, בלי מחנות המרכז, לא יכריע את חמאס. גם אם הכוחות ימשיכו למחנות המרכז, יהיה צורך בשלטון חלופי. או ממשל צבאי. סמוטריץ' ובן גביר כבר הבהירו בקבינט שזה לא איום מבחינתם. אבל נתניהו מעולם לא הגדיר את זה כיעד מלחמה.
אלה שקוראים לסיים את המלחמה טועים בזמיר. הוא לא שותף לקריאה הזאת. להפך. התמיכה שלו בעסקה חלקית עכשיו, שלשיטתו בת־השגה בתוך זמן קצר מאוד, נובעת מהנחה שהמלחמה ממילא תימשך זמן רב עד מיטוט חמאס. מטעמים מבצעיים הוא העדיף כיתור ולא כיבוש; לא להיכנס למרחב היתרון של חמאס. במקום שהם יתישו אותנו עדיף שאנחנו נתיש אותם.
בקבינט מנגד טוענים שהתוכנית שהציג זמיר בזמנו, ונדחתה, לא תביא להכרעה אלא לבט"ש בלתי נגמר, ושדווקא הכניסה של צה"ל לעיר היא זו שמבהילה את חמאס. שר הביטחון אפילו מקווה בקול שחמאס יגיע לנקודת שבירה שתחסוך את השלמת התמרון. ולכן, גם כשהטנקים בפנים, האפשרות לעסקה עדיין באוויר. השאלה מה יהיה המחיר עד אליה, בחיי חיילים ובחיי חטופים.
2. מלחמת עצמאות
בסדרת ההבהרות שלו אחרי נאום ספרטה הפנה נתניהו שוב ושוב לטקסט המלא. שווה צפייה. עוד לפני התוכן, דווקא הצורה שם מעניינת. הוא דיבר בלי טקסט כתוב. כנס מקצועי על כלכלה זה המגרש הביתי שלו. הוא זכה למחיאות כפיים מהפקידות הבכירה באוצר למרות העקיצות שלו על עודף בירוקרטיה. דווקא הנינוחות הזו, אולי גם הלהט לרתום אותם, הוציאו אותו מאיזון. היו שם הרבה תקלות טכניות: המצגת לא הייתה על השקף הנכון, ראש הממשלה התלונן שהתאורה מסנוורת ונתן הנחיות לסאונדמן בגלל רעש שהפריע לו. בכל זאת, דיפ־סטייט.
כל אלו נסיבות מקילות, ספק אם לבדן הן מסבירות את ההחלקה של מי שיודע לדקור סאונד־בייט טוב מכל מתחריו. בידוד, משק אוטרקי, סופר־ספרטה – רצף ביטויים שהכלכלן הזהיר נתניהו לא היה נופל בהן. הדממה באולם הייתה כבדה. בגלל ההלם, לא רק בגלל הקשב. אבל את הנזק הוא הבין רק בדיעבד, כשהבורסה נצבעה אדום.
במהות, ההקשר אכן תואם את גרסת נתניהו. הוא דיבר על תעשיות הנשק ולא על כלל המשק. וזה גם לא חידוש שלו. ועדת נגל, שהוקמה לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח נוכח המלחמה, כבר המליצה בדיוק על הכיוון הזה. לא משק אוטרקי, אבל מה שהוועדה מגדירה "עצמאות חימושית". ישראל לא מתכוונת לייצר צוללות או מטוסי קרב, אבל בהחלט לבנות יכולת מקומית לייצור סוגי תחמושת ונשק חיוניים (גם תחמושת פשוטה: כדורים, ארטילריה, פגזים) כדי להגן על שורת האספקה במצב של אמברגו או האטת משלוחים.
החשש הוא לא רק מהגבלות על רקע מדיני אלא גם מתרחישים אחרים של תחרות גוברת בעולם על אמצעי לחימה, והאפשרות שארצות־הברית, במצב מלחמה משלה, פשוט לא תוכל לספק את הבקשות מירושלים. ישראל אף פעם לא תשלוט בתהליך מקצה לקצה, אבל זה יגדיל את אורך הנשימה בעת הצורך. בניגוד לאמל"ח, את חומרי הגלם קל יותר לקנות גם תחת מגבלות.
אגב, כשיעקב נגל היה ממלא מקום ראש המל"ל הוא עמד בראש הצוות שגיבש בימי אובמה את הסכם הסיוע האמריקאי. זה היה הסדר נדיב מאוד למשך עשור, אבל הטענות נגדו אז היו על פגיעה בתעשייה הישראלית. לפי ההסכם, צומצמה בהדרגה היכולת להמיר את הדולרים לשקלים כדי לרכוש בכספי הסיוע נשק מתוצרת כחול־לבן.
התלות באמריקה רק העמיקה. ב־2028 יסתיים החוזה ההוא. באותה שנה, אם טראמפ ואמריקה יעברו בשלום את הקדנציה שלו, בלי מחשבות על כהונה שלישית, הוא יעזוב את הבית הלבן. מחליפו, בין אם יהיה דמוקרטי ובין אם רפובליקני בדלן כמו סגנו ג'יי. די ואנס, עשוי לא לחתום על הסכם נוסף. עדיף להתחיל את תהליך הגמילה הכואב עכשיו.
3. בינה נגד המדינה
עם כל הכבוד לרעידות המיידיות בבורסה, התחזית הכלכלית הדרמטית באמת שהושמעה על אותה במה ניתנה בכלל על ידי המארח. החשב הכללי באוצר יהלי רוטנברג סיפק כותרת חשובה שנבלעה ברעש של נאום נתניהו. לדבריו, שליש מעובדי המדינה שאינם מורים, שוטרים או צוות רפואי, "ילכו הביתה" בגלל הבינה המלאכותית. 20 אלף עובדים בתפקידי מטה שיוחלפו על ידי הטכנולוגיה בטווח הנראה לעין.
אם זו התחזית בשירות המדינה, בשוק הפרטי והיעיל זה עשוי להיות חריף יותר. על הפרק תרחיש אבטלה המונית, לא של ספרטה, אלא של יוון בשיא המשבר הכלכלי בעשור הקודם.
מי שאמור להתמודד עם האתגר הזה הוא נציב שירות המדינה הבא, שייאלץ להוביל את השינוי המהיר והחד ביותר בהיסטוריה של התעסוקה בישראל. אבל האיוש תקוע. נתניהו רוצה לשלוט במינוי הזה, עמדת מפתח שמשפיעה על מינויים רבים אחרים. הייעוץ המשפטי ובג"ץ מתנגדים למנגנון המינוי שהציעה הממשלה בטענה שאינו תחרותי ומכתיר מועמד יחיד שיביא ראש הממשלה, ועכשיו מחכים להכרעה בהרכב מורחב.
נתניהו הפציר בפקידי האוצר לחתוך בירוקרטיה. הוא האשים אותם ואת המשפטנים בסרבול הליכים. יש מידה של צדק בדבריו, אבל יש כאן רגע מבחן גם לו: אם ייבחר מועמד מתאים ונחוש, ולא עוד מינוי בינוני משיקולי קרבה ונאמנות, זה יכול להיות ה־Doge הישראלי (מנגנון ההתייעלות שניסה אילון מאסק לקדם בממשל טראמפ), שיחתוך בכל מה שמיותר במגזר הציבורי.
ואפרופו בינה מלאכותית, לאחרונה הונח דוח טרי ולא מתוקשר על שולחנו של ראש הממשלה; קריאת השכמה רגע לפני שישראל כבר לא תהיה סטארט־אפ ניישן, עם המלצות מעשיות כיצד להתכונן לעידן החדש. זה אסטרטגי לעתיד המדינה לא פחות משאלת החימושים ובעיקר דורש פעולה מהירה עכשיו. המחבר, בינתיים הוא לא צ'אט GPT, אלא אדם שמוכר היטב לנתניהו, שמו יעקב נגל. אפשר לקוות שגם הדוח הזה יתקבל באותה רצינות.
4. הפרד וזרוק
תזוזה חריגה בעמדת הממשלה נרשמה השבוע. תחת מחאה וכו', היא הודיעה לבג"ץ שהיא מוכנה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה בדרך המלך. כלומר, להיוועץ בוועדה הציבורית שהייתה חלק מהליך המינוי.
זה היה כן, אבל. התנאי של יריב לוין לקבל את המלצת שופטי בג"ץ הוא אישור לכנס את הוועדה גם בלי לכלול בה שר משפטים לשעבר. לפי הכללים שנקבעו בדוח שמגר, שהסדיר את הליכי המינוי והפיטורים של יועצים משפטיים, נציג הממשלה בוועדה יהיה שר משפטים או יועץ משפטי לממשלה לשעבר. אלא שלטענת הממשלה, היא מתקשה לאתר אחד כזה.
שבעה יועמ"שים לדורותיהם כבר חתמו על עצומה נגד הדחת בהרב־מיארה, ולכן לשיטת לוין לא יוכלו להתמנות לוועדה (לפי אותו היגיון, אגב, גם ועדת השרים שהקימה הממשלה, כמסלול עוקף, והמליצה על פיטוריה, נגועה מפני שהביעה מראש את דעתה בנושא). אבל מה עם 14 שרי המשפטים לשעבר, בהם גם שמות שידועים בביקורת שמתחו על המערכת, כמו דניאל פרידמן, חיים רמון ואיילת שקד?
בממשלה טוענים ש־11 מתוכם התבטאו נגד פיטורי היועמ"שית או נגד מדיניות הממשלה – קריטריון שלא בהכרח פוסל אותם, אבל ניחא. זו הסיבה כנראה ששקד, שלא התבטאה בעניין, ואפילו ביקרה בעבר את בהרב־מיארה, לא קיבלה הצעה. פוליטית יש לה רק מה להפסיד ולכן סביר שתסרב. אבל אפילו לא ניסו.
לוין כתב לבג"ץ שפנה לשלושה מועמדים (משה ניסים, רמון ופרידמן) שמסרבים להתמנות. הוא טען שינסה שוב, אבל מבקש פטור אם יסרבו.
התנאי השני שדורשת הממשלה הוא הליך מהיר של שבועיים, כדי לוודא שיושלם לפני שחלק מחברי הוועדה מסיימים את כהונתם, אחד מהם הוא נשיא העליון בדימוס גרוניס, שעומד בראש הוועדה. את מחליפו ימנה הנשיא הנוכחי יצחק עמית, שלוין לא מכיר בו.
אין מנוס מללכת לפרוצדורה הזו, כי מאחורי התנאים הללו מסתתר סדק שהממשלה זיהתה בתוך ההרכב שפסל פה אחד את פיטורי היועמ"שית בהליך שהמציאה הממשלה. הראשון שהמליץ לממשלה לנסות לפטר את היועמ"שית במסלול של ועדת גרוניס היה המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, שהוסיף שלוש מילים: "בעיקרו של דבר". בממשלה יש מי שמפרשים זאת כסימן לכך שמבחינתו ניתן יהיה להתקדם לכינוס הוועדה גם אם ההרכב יהיה חסר. כששמונת השופטים הצטרפו להמלצה של סולברג, שלוש המילים הללו הושמטו.
לשיטת לוין, ממילא עמדת הוועדה היא מייעצת והממשלה יכולה להחליט אחרת. אבל אם זה יהיה אחרי שוויון בתוך הוועדה, יחסי הכוחות בתוך העליון עשויים להשתנות. עד עכשיו השופטים דיברו בקול אחד. האם כך יהיה גם בפיטורים, שיהיו "בעיקרו של דבר" כמו במתווה המקורי, אבל לא בדיוק? זה החרך הצר שדרכו מנסה הממשלה לעבור.
