בוקר סתווי, רך וזוהר, יפציע היום מעל עזה הנחרבת. כשהחול כובש את העיר, האור מתחזק, חוזר אל קסדות החיילים, אל דופנות הטנקים, אל שיירות המתפנים. בעוטף אנשים יאחלו זה לזה שנה טובה ויחייכו, כמו שנתניהו מחייך לאחר שהוא אומר משפט שאיננו מאמין בו. הם ירגישו צורך להוסיף אמירה מתחכמת: שנה טובה לשם שינוי, למשל. בהמשך היום יתקיימו הלוויות צבאיות. החברים יספרו בשבחי הנופלים, ההורים יצדיקו דין. ההולכים למות מברכים אותך, קיסר, נהגו הגלדיאטורים להכריז כשנכנסו לזירת הקרבות ברומא. מפעם לפעם תקום אם ותשמיע זעקה.
על צגי הטלוויזיה בארץ יצטייר הכיבוש המחודש של עזה כמשהו חגיגי, הרואי: מגדלים נופלים, כוחותינו שועטים קדימה, הרמטכ"ל מתדרך, השר מברך, תימרות עשן שחור מתאבכות בכיף מעל מעוזי האויב. אחת ההברקות של צה"ל במלחמה היא הנתק הגמור שהושג בין החיילים לבין האוכלוסייה: החיילים לא רואים אזרחים; האזרחים לא רואים חיילים. מאוד מתחשב, מאוד הומניטרי, לשני הצדדים.
במהלך שתי שנות המלחמה היה צה"ל בכל אחת משכונות העיר עזה, כולל מרכז העיר. בא, כבש, נתקל, חיסל, יצא. משקרים אתכם כאשר מדברים על כיבוש עזה כעל אירוע צבאי מכונן. ההבדל הוא שהפעם צה"ל נכנס בלי תוכנית יציאה: זה הבדל דרמטי. ההבדל השני לא פחות דרמטי, וקורע לב: הפעם הכניסה של הצבא נעשית תוך סיכון ברור, מודע, לחיי חטופים, וכאשר הצעה לעסקה מונחת על השולחן.
ערב המבצע היו בישראל הערכות מפורטות על החטופים שמוחזקים במרחב העירוני של עזה. מרגע שהתחיל מה שמכונה "מרכבות גדעון ב'", פג תוקפן של ההערכות האלה. עדויות של פדויי שבי הבהירו לגורמי המודיעין שחמאס משנע חטופים לעיתים קרובות יותר מששיערו בישראל. הוא עושה זאת מעל הקרקע ומתחת לקרקע. לכן אין דרך להבטיח את חייהם של החטופים: הם עלולים להיפגע מהפצצות צה"ל או ממהלך של חמאס או משילוב של הפצצות צה"ל ומהלך של חמאס. מלחמה כרוכה בסיכון חיים, גם חייהם של בני ערובה, אבל נתניהו לוקח כאן הימור בלתי סביר, בלתי אחראי, והוא עושה זאת למרות ההתנגדות של מערכת הביטחון, מהרמטכ"ל ומטה.
סוגיית היציאה דורשת הרחבה. שר האוצר והחצי-ביטחון סמוטריץ' הופיע שלשום באירוע נדל"ני. הוא נשאל על היום שאחרי כיבוש עזה. "על שולחנו של הנשיא טראמפ יש תוכנית עסקית שנכתבה על ידי האנשים הכי מקצוענים שיש", אמר. "היא תהפוך את עזה לבוננזה של נדל"ן. התחלתי משא ומתן עם האמריקאים – אני לא אומר את זה בצחוק. שילמנו הרבה כסף על המלחמה הזאת. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו (מחזירים את הכסף) על הקרקע. את שלב ההריסה, השלב הראשון בתוכנית ההתחדשות העירונית, כבר עשינו. עכשיו צריך לבנות".
שומעיו של סמוטריץ' געו בצחוק: כמה שנון כבוד השר, כמה מבריק, כמה יהיר. אנשים נהרגים, גם כאלה שהצביעו לו, גם אחרים; ילדים, קשישים, הורעבו וגורשו ונושלו; והוא חוגג על נדל"ן. הרצחת וגם ירשת, הטיח אליהו הנביא באוזני המלך אחאב, אבל על הפרקים האלה בתנ"ך כבוד השר דילג.
סמוטריץ' התכוון לדברים שאמר טראמפ לפני חודשים, על שיקום עזה כריביירה מפונפנת וגירוש מרצון של חלק מהאוכלוסייה. טראמפ לא חזר על הדברים מאז: שליטי סעודיה והאמירויות הבהירו לו שהם לא יכולים להרשות לעצמם טרנספר של אוכלוסיית עזה. גם להם יש רגישות לרחוב וקווים אדומים. טראמפ הבין שלא כדאי לו לסכן את השקעותיו הקיימות בריאד ובאבו-דאבי תמורת השקעות באוויר בעזה. אבל מבחינת הסמוטריצ'ים, העסקה נחתמה, ולא נותר אלא להפעיל כמה אוגדות בשטח ולחלק עם טראמפ את השלל.
כאשר דנים בצבא בתוכנית כיבוש, מדברים על מהלכים פחות זוהרים מבתי מלון ובתי קזינו. הכיבוש הוא ההיריון, ואז באה הלידה, ותינוק בא לעולם – ממשל צבאי שמו. זאת דרך הטבע. כפי שאת חדר התינוק צריך להכין לפני הלידה, גם את הממשל הצבאי צריך להכין לפני הכיבוש. יותר מזה: צריך להביא אותו בחשבון בלחימה עצמה, בשלבים שלה, בטיפול באוכלוסייה הנכבשת, בהכנת הכוחות הלוחמים.
שום דבר מזה לא נעשה. שלוש אוגדות נכנסות לעזה כשעיני הלוחמים והמפקדים שלהם מכוסות בפלנלית, כאחרוני המחבלים. במסיבת העיתונאים האחרונה שלו, זאת שניסתה למחוק את האמירה האומללה הקודמת, על ישראל כסופר-ספרטה, נתניהו התפאר בחוכמתו האסטרטגית. לאורך שתי שנות מלחמה כל האסטרטגיות שלו הן חוכמה בדיעבד, אסטרטגיה רטרואקטיבית. כך גם הכיבוש המחודש של העיר עזה. אם הכיבוש יעבור בשלום, הוא יזקוף את ההצלחה לזכותו ויאשים את כל האחרים, וקודם כל את הרמטכ"ל, בפחדנות, תבוסנות, הססנות; אם הכיבוש יסתבך, הוא יאשים את צמרת הצבא בכשל סדרתי, ברפיסות, בבוגדנות. כך נהג מאז תחילת המלחמה.
ההבדל השלישי בין כיבושי עזה הקודמים, בחודשי התמרון הראשונים, לכיבוש הנוכחי הוא מצבה של ישראל בעולם. מה שעלה במחיר מדיני וכלכלי מוגבל בחודשים הראשונים לאחר טבח 7 באוקטובר, עולה הרבה יותר ביוקר עכשיו, כשישראל נתפסת כפושעת. הנזק מצטבר. כל מה שנתניהו יודע להציב מולו הוא שתי מילים: אנטישמיות וטראמפ. ההאשמה באנטישמיות תרתיע כל מי שמבקר אותנו, ואם האנטישמיות לא תציל, יציל טראמפ. כפי שמבין היום כל מי שחי פה, גם שני המגינים האלה עברו ועוברים תהליכי שחיקה. בצר לו, נתניהו נאחז בספרטה.
להיות או לא להיות
ביחידות המילואים שגויסו בצו 8 לסבב החדש בעזה נרשמה התייצבות של 85 אחוז. אל האחוז המרשים הזה חייבים לצרף כוכבית: הוא לא מביא בחשבון את הלוחמים שהמג"ד החליט מראש לא לזמן, מסיבותיהם או מסיבותיו. בכל מקרה, הוא מלמד על אחדות שורות. כששואלים חיילי מילואים, גם כאלה שמפקפקים בצדקת הסבב הנוכחי, מדוע באו, הם אומרים מה שכתב בזמנו יהונתן גפן: בשביל הפלוגה.
ואולי גם: ממלחמה הישראלים לא בורחים; משגרה כן. שיעור ההתגייסות ביחידות המילואים שנקראו לבט"ש בגדה, בגבול לבנון או סוריה, נמוך יותר. בפועל הוא יורד עוד, בגלל הסידורים בין החייל ליחידתו: הוא רשום במצבה, מקבל שכר, אבל נודד בין היחידה לבית, לעסק, לעבודה.
צה"ל בצרה גדולה. ראש אכ"א מדבר על מחסור ב-12 אלף חיילים: מי שמאמין שהמגזר החרדי ימלא את המחסור הזה בקרוב, חי בסרט; רבני הציונות הדתית, בעיוורונם, קוראים תיגר גם על גיוס נשים; וצבא הקבע הולך ומידלדל מכוחות איכותיים, גם בגלל השחיקה מהמלחמה, גם בגלל שבחלק מהמקצועות השוק הפרטי מציע יותר. צה"ל זקוק עכשיו לשיקום, לפסק זמן, אבל הממשלה רוצה מלחמה.
החיילים נושאים את עיניהם לרמטכ"ל. גם אם זה לא תמיד נכון, כך הוא מרגיש. אייל זמיר הפך בכורח הנסיבות לדמות טרגית: האיש ששואל יום-יום, כמו המלט, להיות או לא להיות. בתחילת כהונתו הוא הבטיח לעצמו ולאחרים שיכניס רוח חדשה לצה"ל, משוחררת ממשקעי 7 באוקטובר, יצעיד את הצבא קדימה לקראת ניצחון מהיר וסיום המלחמה. הוא יצר אצל השרים תחושה שהוא מביא איתו פתרון קסם. כשלמרות ההישגים בלבנון ובאיראן הקסם לא בא, הוא מצא את עצמו במטחנת הבשר של מכונת הרעל.
בתוך המלחמה הוא מתמודד בשלוש חזיתות: מול נתניהו והקבינט שלו; מול הקצונה בקבע ובמילואים; ומול החיילים ומשפחותיהם. סדר העדיפויות שלו ברור: החזרת החטופים, שימור הצבא, הכרעת חמאס. אבל הוא נקרע בין חובות: החובה להיאבק נגד מגמות הקבינט, החובה לציית לקבינט והחובה לעודד את הלוחמים בצאתם לקרב. הדרך שלו לחיות עם הסתירות היא לציית, אבל לאט; להלהיב, אבל להזהיר מהתלהבות יתר.
בצבא יש מי שמבקר אותו: הוא היה צריך להתנגד יותר, בעיקר בעניין הפקרת החטופים וסיכול העסקה; ויש מי שאומר ההפך, הוא מתנגד יותר מדי, ההתבטאויות שלו מטלטלות את הצבא.
הוא מוצף במסרים מחברים ומלשעברים: אל תתפטר. הממשלה כל כך פראית, כל כך מופקרת, שאתה חייב להיות שם, על תקן המבוגר האחראי.
הדיאלוג השתבש
פוליטיקאים משתנים: זה מה שמרתק בקריאת הביוגרפיות שלהם. הכוח ממלא אותם, מטיס אותם למרומים ולבסוף משחית. רמטכ"לים בדימוס כמו בני גנץ וגדי איזנקוט יזכרו לנתניהו תמיד את השנים שלהם תחתיו. גם כשחלק עליהם, הוא ידע להקשיב. כשהציגו בפניו בעיה, הוא תפס את העיקר במהירות. האינטליגנציה, הרהיטות, הערנות. הם מתקשים להפנים שהאיש השתנה.
טראמפ בקדנציה השנייה איננו טראמפ של הקדנציה הראשונה: הוא בטוח שהוא יודע הכל, שולט בכל, צודק בכל. הוא איש רדוף, נקמן חסר עכבות. יש לו טינה בסיסית לכל המוסדות שמגבילים אותו, מהחוקה והחוק דרך מערכת המשפט והתקשורת ועד לתרבות הפופולרית; הוא מעריץ שליטים סמכותניים, דיקטטורים; הוא מקיף את עצמו בשרים ובעוזרים שמעלתם היחידה היא נאמנותם האישית. את אנשי המקצוע הבכירים פיטר, גם את אלה שעבדו איתו בקדנציה הראשונה.
אפשר לתאר את נתניהו במונחים דומים: הבוז למוסדות, לחוק, לכללי המשחק, התחושה הממכרת שהוא החכם היחיד בסביבה – אלה הסימנים המדאיגים. במהלך המלחמה, בתקופת הרצי הלוי ובהמשך בתקופת זמיר, הדיאלוג בין הדרג המדיני, קרי נתניהו, לדרג הצבאי, קרי הרמטכ"ל, השתבש לגמרי: אין אינטימיות, אין דיסקרטיות, אין קשב לביקורת. קצינים מבינים שאם יפתחו את הפה, יחטפו, קודם ברשת, אחר כך בקידומם. "זוהי סכנה לביטחון ישראל", אמר לי אחד מבכירי הקצינים. אני חושש שהוא צודק.
והאחוזה ריקה
השבוע נחסם שוב רחוב עזה, אחד הרחובות הראשיים בירושלים, לתנועה. משפחות החטופים ביקשו שנתניהו ישמע את מחאתן, והמשטרה הגיבה בהרחבת האזור הסטרילי. בכל מקרה, נתניהו ומשפחתו לא היו שם.
ב-12 ביולי 2021, לפני יותר מארבע שנים, נסגר רשמית מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. המעון והבתים סביבו – אחוזה בלב העיר שמסורה לראש הממשלה, למשפחתו, לאורחיו ולמאבטחיו – נכנסו לתקופת שיפוצים. בארבע השנים האלה ישראל עברה בחירות, מהפכה משטרית, מלחמה בחמש חזיתות ובאינספור סבבים, אבל אחוזת בלפור מסרבת להיפתח.
מבקר המדינה פירסם בפברואר שעבר דוח קשה על המצב בבלפור. "אין דרך להסביר כיצד אומת הסטארט-אפ לא מצליחה להקים מעון לראש ממשלה במשך עשור שלם, ואף שיפוץ המעון בבלפור נגרר שנים ארוכות", כתב המבקר. "גם בעת המלחמה לא קיבלתי הסבר מדוע מוציאים עוד ועוד מיליוני שקלים על מיגון המעונות של נתניהו, זאת בשעה שהמעון ברחוב עזה כלל אינו מתאים".
הביקורת חוללה כותרות. בזה נגמר הסיפור. המשרד המבוקר לא מיצמץ, המבקר לא חזר לעקוב. יש לו, כך אומרים לי, בעיה של כוח אדם.
המבקר שפך את מררתו על פקידי משרד ראש הממשלה: הם אחראים לבזבוז, הם אשמים בסגירה. ספק אם תקף את האנשים הנכונים. ברחוב בירושלים מתרוצצות כל מיני השערות לגבי הסיבה לסירוב של משפחת נתניהו לחזור אל הבית שבעבר היה כל כך יקר להם עד שסירבו לצאת ממנו. אולי זה עניין פסיכולוגי; אולי פיננסי: המדינה משלמת לנתניהו על השימוש שהוא עושה בדירתו הפרטית. בעיניי זה משל לא רע על המצב: מה שהיה פעם מובן מאליו, חדל להיות מובן; אין כללים, אין בלמים, אין פיקוח. ההאשמות שנדונות במשפט נתניהו נראות פתאום כמו משחק ילדים, כמו נוסטלגיה.
משמר בגין
שער בגין בקריה, שלשום, שבע בערב. כ-50 נשים וגברים, רובם בחולצות מחאה, מתייצבים להפגנה למען החטופים. נדמה שכולם מכירים את כולם. רון הנטמן, בונה אתרי אינטרנט במקצועו, הוא הכרוז. יש לו מגפון ביד. הוא פותח בהרצאה על מה שאסור לעשות: אסור להתפרץ לכביש ולחסום אותו לבד; אסור להתגרות בשוטרים. הוא קורא מתוך הנייד שלו את הסיסמאות הקבועות. המפגינים חזרו אחריו; התופים ליוו אותם בקצב.
התנועה בבגין נאלצת להאט, אבל מתקדמת. מאות כלי רכב. מפתיעה הדממה: אחד ציפצף, מן הסתם באהדה למפגינים; אחד, על קורקינט, קילל. זהו. הנוסעים במכוניות העדיפו להתעלם, להסב עיניים. אולי פחדו שהזעם ידבק בהם, אולי בחרו לדבר בנייד.
לאחר 20 דקות חסמו המפגינים את הכביש במאורגן. "אני יודע שאתם ממהרים לחזור הביתה", אמר הנטמן לפקק. "בעזה יש חטופים שגם להם מגיע לחזור הביתה". הנוסעים בכביש שמעו אותו בדממה.
הנטמן קרא את שמות החטופים, אחד-אחד. כך זה קורה שם כל ערב, מאז 7 באוקטובר. רוב המפגינים מבוגרים, נשים בשיער קצוץ, גברים במכנסיים קצרים. אחת אתיופית; אחד חרדי. המחויבות לבוא כמעט כל ערב יצרה קהילה: יש מי שמביא אוכל, שתייה, יש מי שמאפסן את השלטים, יש מי שמדבר עם המשטרה, יש מי שמממן. ההתמדה היא המסר, היא הערך. שיידעו שלא שכחנו אותם, אומר הנטמן. ההמון מגיע לכיכר החטופים, ליד המוזיאון. הם, בבגין, המשמר הקדמי.
גירשנו וגם ירשנו
השבוע, לא יודע למה, חזרתי אל "חרבת חזעה", סיפורו של ס. יזהר, שפורסם במאי 1949, בתום מלחמת העצמאות. הוא מספר על גירוש. הנה קטע, בקיצורים קלים.
"גלות, כך נראית גלות. מעולם לא הייתי בגולה, מעולם לא ידעתי כיצד זה, אבל דיברו אליי, וסיפרו, ולימדו: גלות. על כל מיתריי ניגנו. מה בעצם עוללנו כאן היום?
"זאת מלחמה מזוהמת", אמרתי, נחנק.
"כמובן, וכי מה? חרבת חזעה שלנו. נפתח צרכנייה, נקים בית חינוך, בית כנסת. יהיו פה מפלגות. תחי חזעה העברית. ומי יעלה על לב שהייתה פעם איזו חרבת חזעה שגירשנו וגם ירשנו, באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו.
"...וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות – הכצעקתה ".
