זה היה ביום חמישי, שבוע לפני ראש השנה 1984. שרשרת האירועים חקוקה בזיכרוני כאילו זה קרה אתמול. אבי, מרדכי בר ז"ל, ניצול שואה, נאבק באותה שנה בסרטן קיבה סופני, כשהוא מאושפז במחלקה כירורגית בבית החולים איכילוב. הרופאים אמרו לאמי בלה בר ע"ה, שהסוף קרב, ואמא, ניצולת שואה גם היא, החליטה לעשות הכל כדי שאבי יוכל לסיים את חייו בביתו, בסוג של בית חולים ביתי, תחום שקירטע אז בראשית דרכו. איך עושים זאת?
מישהו אמר לי שלפולה מוזס ז"ל, שאותה לא פגשתי מעולם עד אז, יש קשרים טובים עם סגן מנהל בית החולים. מה הלאה? פונים לנח מוזס ז"ל, שדלת משרדו הייתה פתוחה בפניי. העליתי בפניו את הסיפור, והוא הבטיח לערב את פולה. עשיתי את דרכי לחדרי. הטלפון צילצל. על הקו הייתה פולה. היא הציגה את עצמה, ואמרה שיש לנו פגישה: היא, אמא ואני, ביום שני הקרוב, יומיים לפני ראש השנה, בתשע בבוקר, עם סמנכ"ל בית החולים.
בשני בבוקר, בעודי נערכת ליציאה מהבית, הגיע טלפון מאמא, שכבר הייתה בבית החולים: "אבא קיבל התקף לב קשה, הרופאים אומרים שהסוף קרוב, בואו מהר". זינקתי, לא לפני שעידכנתי את פולה שיש לבטל בינתיים את הפגישה.
כשהגעתי לבית החולים, פולה כבר הייתה שם. תנאי האשפוז באיכילוב של אז היו שונים מהיום בצורה דרמטית. אבא, למרות מצבו הקשה, שכב באולם ענק עם עוד יותר מעשרה חולים. לא יכולנו לשבת לצידו. ההמתנה, עם גיחות למיטתו, הייתה בלובי שליד המעלית. ופולה איתנו, יותר מחמש שעות, משוחחת עם אמא, מחזקת, שותקת כשצריך לשתוק.
מפגש שלא ימוש מזיכרוני. שתי ניצולות שואה. שתיים שאיבדו את כל משפחותיהן. פולה שרדה עם הפרטיזנים. אמא את גטו ורשה, את צעדת המוות ושלושה מחנות השמדה. שיח מאופק, קצר. העברת מסרים ועוצמות בשפה שרק שתיהן הבינו. לא הקשבתי לחילופי הדברים: הייתי מכונסת באמירת תהילים, בכאבי, בפחדים ביום הקשה בחיי, אבל אי-אפשר היה להחמיץ את הקשר שנוצר בין שתי נשים שונות, שלא נפגשו מעולם, אבל העבר, המודעות לאובדן והעולם שבנו מתוך ההרס חיברו ביניהן גם ללא מילים.
אבא נפטר בתוך שעות ספורות. איך הייתה אמא, ששכלה רבים כל כך בחייה, עוברת את השעות האלה בלי תמיכתה של האישה שצנחה עלינו משמיים – אינני יודעת.
אבא הובא לקבורות למחרת, יום לפני ערב ראש השנה. נותרה שבעה של פחות מ-24 שעות. פולה הגיעה לנחם, לבית של אבא ואמא. בית חסידי, חרדי, בצפון תל-אביב. נכנסה כבת משפחה. בעיני אמא היא הייתה כזאת.
חלפה קצת יותר משנה. הושענא רבה 1985, אני במטבח, בהכנות של ערב חג. הטלפון מצלצל. מספרים לי על האסון המחריד שאירע לנח מוזס, שנפגע מאוטובוס מול בית "ידיעות אחרונות", אז בתל-אביב. מבקשים ממני בשם פולה להגיע לאיכילוב.
את המפגש הזה, במחלקה הנוירוכירורגית, לא אשכח. פולה מביטה בי מכונסת בכאבה, והיגון עמוק בתוך עיניה. מדוע ביקשה דווקא אותי? אולי בגלל הפלדה שזורמת בעורקיי כבת דור שני? אולי כדי להיות שגרירה נושאת עוצמות, שלהן הייתה שותפה עם אמי בשעות הפרידה מאבא? לעזור לא יכולתי, כמובן. רק אמרתי כמה פרקי תהילים, וביקשתי מהקב"ה חמלה רבה על נח ועל פולה.
שני מפגשים, שחיזקו בי קורטוב מהמורשת שקיבלנו כבני דור שני, מורשת שאני משתדלת להעביר לצאצאיי. אחוות אחים ואחיות – גם בין זרים: הבחנה בין עיקר לטפל וחוטי פלדה השזורים בדנ"א שלנו, כשבידינו הבחירה מה לעשות איתם.
* שושנה חן היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות"
